מהרי”ל (מנהגים) טז

השמשות דהיינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים טרם שתזרח הלבנה באדמה כי אז הוא לילה דאורייתא לכל מילין. וכשהרבה בני אדם צריכין לשאוב מן באר אחד לפעמים נתאחרו מקצתם לשאוב אחר זריחת הלבנה ואין נכון דודאי לילה הוא אף להשלמת תענית יום כפורים ולהיתר מלאכה. אע"ג דכתב בסמ"ק דסוף לילה גורם הצינה. יותר טוב שיקדים קצת משיאחר עד זריחת הלבנה כי אין אותו איחור נזכר בתלמוד כמו הלינה. מנהג יפה הוא לנקות ולטהר המעין תחלה ואם אי אפשר לנקות כולו מתוך רבוי מקור מימיו מ"מ ישאבו מתוכו מים הרבה טרם שואבין מים למצות אולי ימצא שום חמץ שהיה בו. וכל הבארות שבבתים סתמן נשאבו מהן מים רבים בו ביום אשר טיהרו בהן כלי הבית מחימוצן. אמהר"י סג"ל כתב הרא"ש אם הזמן חם ישים המים במרתף שהוא קר. ואם עת קור הוא יניחם בבית דאז מרתפות חמין הם. ויסנן את המים כדי שלא יהא בהן שום גרעין של חמץ. ויכסם יפה יפה. מצוה הוא לומר בפה הני מים למצות ולא די במחשבה לבד. וקצת תימה הוא מה שימור שייך באמירה. אך בשמת לישה ושמא טעמא הואיל דהמים אינן בטילין בעיסה וחשובים נמי צורך הפת. נכון לשאוב מי המצות מן הנהרות כמ"ש רש"י ויש ארצות שנוהגין כך. אכן ברוב מקומות נתבטל מתוך הרשע. והשואבין מן הנהרות ישאבו ג"כ קודם הלילה משום לא פלוג. וטוב ונכון הוא שדוקא בעלי בתים ישאבו את מי המצות ולא ע"י נכרים. וכ"כ הר"ר שמואל מפילז"א וחומרא יתירא היא. ואולי טעמא כיון דאי אפשר בלתי מים מין עיסה הם כמו שפירשו התוספות בסוף מסכת ביצה בההיא דמים ומלח לעיסה וקרינן בהם ושמרתם את המצות. ושמא על כן נהגו יש קדמונים להיות להם כלי מיוחד למי המצות שהישראל בעצמן שואבי' כאשר המנהג עדיין בבני רינו"ס אמנם מאן דאפשר ליה משתדל שיהיו כולם נשאבים ע"י יהודים. דהא אם נאבד האפיקומן סומכים על שאר המצות שאכלו ואם טורח הוא שלא יוכל לשאוב כולן על דרך זקן או חולי מ"מ יטריח את עצמו לשאוב מי המצות שצריך לסדר. וכן המרדכי הוא בעצמו שאבם ובני רינו"ס נזהרים בכך. וגם מייחדים מי המצות לכל לילה בפני עצמה. תקופת ניסן לפעמים שחל בליל שאיבת מי המצות. הורה מהר"י סג"ל אע"ג דיש אומרים דאין נפקותא בזה ואין סכנה במים רק לשותה אותן בשעת התקופה. וכ"כ המרדכי ורוקח דאין נפקותא במי המצות להשמר מסכנת התקופה דשומר מצוה לא ידע דבר רע. אכן לא נהגינן הכי דאין סומכין על הנס. אך יקח יתד ברזל חדש ויתלה בחוט או משיחה אל תוך המים בשעת התקופה כמנהג העולם. ואל ישליכנו שם דכשיוציאנו צריך להכניס ידו תוך המים ויתחממו. ודוקא יתד חדש או מחט וכה"ג ולא ברזל אחר שמא ידבק בו מאומה ויבא תוך המים וכן מסיק נמי במהרא"ק לתת ברזל אל המים כל זמן התקופה ואז אין רשות למזיק. הג"ה במהרא"ק דאין להקפיד על התקופה אלא בנהרות ולא בעיר אך דגזרו עיר אטו נהרות. וכן אם בר מינן מת באותה דירה אין לשפוך את מי המצות דאין חובה הוא אך לפרסומי מילתא עכ"ל:

הלכות בדיקת חמץ אור לארבעה עשר מיד אחר ששאבו מי המצות מתחיל זמן בדיקת חמץ. $ (ארבעה עשר בניסן שחל בשבת שואבין מי המצות אור לי"ג שהוא יום חמישי אחר שקיעת החמה ואפילו לצורך מוצאי שבת לאותן שאופין המצות בליל שני לחיבוב מצוה בשעת' צריכין לשאוב המים ביום חמישי י"ב ניסן. והטעם פשוט שמא יקדים או יאחר אם ימלא המים בהכנסת שבת או במוצאו ואז בודקים חמץ ג"כ אור לי"ג אחר שמלא המים:

$ שהוא תחלת הלילה. ואסור ללמוד כ"ש שלא לסעוד עד יגמור הבדיקה דילמא אתי לאימנועי מצות הבדיקה ויטהר ידיו ע"י נטילה טרם שיברך על הבדיקה. דכל המברך צריך נקיות ידים מקודם. וכן יסד הפייט בסדר אדיר דר מתוחים. וז"ל מברך כזאת באומץ על ביעור חמץ ור"ל באומץ