מהרי”ל (מנהגים) קמב

ולהכניסו אליה תחת הסרבל שלה. וחזר הרב ולקחו מידה. וקרא אותו הוא והעדים עמו שנית וקראו גם החתימות כבראשונה. ואמר אל העד זו חתימה שלך. הן. וכן לשני אמר זו חתימה שלך. הן. ושאל את שניהם בבת אחת. זהו הגט ואתם יודעים בו סימן שהוא הנכתב והנחתם לשמו ולשמה ככל משפטו שאמרנו. ואמרו הן. ואז אמר הרב אל כל העם העומדים שם הנה ר"ת ושאר גאונים גזרו. וכן אני גוזר שלא להוציא לעז על גט. ואם שום גמגום יש למי יבא ויגיד לי. והיה קורע את הגט קרע ב"ד וצוה אל האשה שלא תינשא בג' חדשים. ע"כ סדר הגט

מהרי"ל היה נוהג שהנשבע ליתן גט לאשתו. גם אם עדיין נתרצה ליתן ועומד בשבועתו וגם היא מרוצה לקבל גיטה. מ"מ התיר לו השבועה בפני שלשה טרם כל דבר. דחיישינן שמא לימים יאמר לא נתרציתי לגרש רק בשביל השבועה. ואז לא הוי בדלא אניסנא אלא הוי גט מעושה. וכן ראיתי גם כן על התקע כפו לגרש היה מתיר לו מקודם דתקיעת כף מיחשב שבועה. לפעמים היה אומר אל האשה שתמחול על כתובתה ואל הבעל אמר שהוא ימחול על תביעותיו. ואמר ודאי מחילה אינה צריכה קנין אבל אם כותבין שטר מחילה אז אין נכתוב בו איך אמר פלוני כו' וקנו ממני דהא לא קנו. גט מומר הייתי עד עליו בפני מהר"י סג"ל. ולא שינה הרב בכלום מאילו היה ישראל כשר. ושאלו איך היה שמו בהיותו יהודי ואמר שהיה שמו (ואלק). והאשה היתה שמה בילה בת שלמה בן יצחק המכונה זלמן הלוי. ועלתה ספיקא ביד מהרי"ל להיכן יכתבו הלוי. אם לכתוב שלמה בן יצחק הלוי המכונה זלמן. או שלמה בן יצחק המכונה זלמן הלוי. והיה מחפש בכל טופסי גיטין שהיו בידו ולא מצא דוגמתו ס"ד הוסכם לכתוב שלמה בן יצחק הלוי המכונה $ (כמדומה לי) מפני שהיה קרובתו אחת בעיר שהוה שמה ג"כ (בילה בת שלמה) לכן השליש שם הגרושה:

$ זלמן. משום דלוי לאו כינוי הוא לכן אין להזכירו אחר המכונה. ואמר לכתוב (ואלק). וא"צ א' לבסוף רק בשמות דגושים על דרך (בילה יוטה) וכה"ג. וצוה אל הסופר ליזהר שאל ישכח מלישאל מן המומר לחזור אליו במתנה גמורה שיור הקלף והדיו והקולמוס. אולי יכתב עליו גט לאחר והיה פסול מאחר דאינו שלו לא מצי לתת לאחר הבא. וה"ה לכל ישראל נמי צריך אך זה מיד הולך לדראון והיכן ימצאנו אח"כ לישאל ממנו והראה לנו מהר"י סג"ל גט שנתן מהר"מ סג"ל במדינת אושטרייך והיה כתוב בו נהר (דונאו) וי"ו בסוף. ומהרי"ל היה במעמד ונשתלח גט מק"ק רעגנשפורג לפראגא ליד מה"ר ליפמן מולהויזן ז"ל שהוא יתנו לאשה בעירו. והיה כתוב בו נהר (דונאיי) שני יודי"ן לסוף ושלח (לבני רעגנשפורג) ראיתי מגדולי אושטרייך שהיו כותבין (דונאו) מה תהא על הגט ששלחתם לידי. שלחו ליה מצאנו בטופסי גיטין דקהלתינו משם גדולים לכתוב בכאן (דונאיי) בשני יודי"ן לסוף כאשר כתבנו. ואמר לנו מהרי"ל דשמא השינוי ההוא מכח דבני רעגנשפורג לשונם יותר צח מבני אושטריי"ך. ואמר שזכור לו מעשה באותו גט שנתן מהר"מ סג"ל הנ"ל ששכח לבטל מודעות של הבעל דקודם הנתינה והזכירו לו הזוכרים אחר הנתינה. ואמר האמת אתכם כי שכחתי. ועכשיו אין קפידא בדבר כי ידוע אלי שהגט ניתן ברצון. שלחו גט מטערוי"ז ליד מהרי"ל ליתן במגנצ"א ומצא כתוב בו (משולם בן אורי המכונה פייבש) ופסל אותו דהל"ל משולם המכונה פייבש בן אורי דאז הוי המכונה קאי כתקנו על משולם דכינויו היה פייבש. ואמר לנו כמה ראיות ואחת מהן לא ידעתי כי אחר השכחה כתבתי. רק מקצת ראיה אחת דהא קמן דאם היו לשניהם כנויים היה לו לכתוב על האב והבן. הכא נמי על הבן ברישא גם אם אין כינוי לאב. שוב הוחזר הגט לידו ומצא כתוב בו שנכתב ביום שני של ראש חדש. ולא רצה לתתו משום דבמרדכי כתב שיש למנוע ב' הימים מלכתוב בהן גט. ובבואי אח"כ לטערוי"ז שמעתי שמתוך שהטריחו על הבעל כ"כ שהועכב הגט פעמיים אמר נגזר עלי לישאר אצל אשתי ושלח אחריה