מהרי”ל (מנהגים) קלח

זרעו בזרענו ואמר אלינו מהרי"ל שנתגדל הנער ההוא לבן עשר שנים ומת. וכתבו למהרי"ל לבשורה טובה שנסתלק ונאסף מתוכנו. מילה בשבת צוה מהרי"ל שתכף אחר המילה יסירו מידם כל צורכי המילה דחשובים מוקצה להלאה שאין צורך בהן עוד. וגם המוהל לא יחזור ליטול האיזמל מן החול $ מילה בשבת אומר יוצר אפוני אימו אופן אזורי אימה אמת ויציב של י"ט. זולת אות ברית. אלהיכם אני זוכר הברית בקדושה למוסף. כתב (הג"ה במהרא"ק) מילה ור"ח. מילה עיקר. בפיוטים מילה וחתונה י"א מילה עיקר וי"א חתונה עיקר: $ שהטיל שם עם הערלה בהיותו בהול על הפריעה ולא ישתה הסנדיק ברכה מן הכוס דאין קידוש אלא במקום סעודה. וכן הדין בי"ט. איתא בטור דאבי הבן אין רשאי למול בנו בשבת דהוי פסיק רישיה דניחא ליה בההיא חבלה אבל גבי אחר הוי פסיק רישיה דלא ניח' ליה וכ"כ הרא"ם אמר מהרי"ל דכתב מהר"ם האשה שהיא בעלת ברית ליטול הילד מהיולדת להוליכו לבה"כ להמול תוליכנו עד פתח ב"ה. ולא תכנס אל תוכו להיות ג"כ סנדיק לשם להמול הילד על ברכיה משום פריצות שתלך אשה בין אנשים. ואמר דיש אנשים כשנעשו סנדיקין ואין נשותיהם עמהם הולכים בעצמם ומביאין הילד מן היולדת. אך הוא נזהר בכך דפעם א' הוא נעשה סנדיק ולא היתה אשתו עמו וצוה להביא אליו הילד לב"ה. כי הנכנס אצל היולדת להביאו דרך הנשים לתפוש בכנף הנושא כשמוליכו למצוה. ואמר מסתמא מדהקפיד מהר"ם שלא תכנס האשה בעזרה בין האנשים. מסתמא ג"כ לא יכנס איש בין הנשים דכל המרבה להתרחק מהן הרי זה משובח. אמר מהר"י סג"ל שמנהג היה (באושטריי"ך) שכל מוהל היו לו שני איזמלין מוכנים ביד המחזיק צורכי המילה. משום דלפעמים ימצא הגיד מכוסה בשני ערלות וכי ישליך מידו האיזמל עם הערלה הראשונה ואח"כ מרגיש בערלה שנייה וטרם שיטהר האיזמל הראשון לחתוך בו שנית פן ח"ו יסתכן הילד לפיכך יהא מוכן לו השני. ואמר שראה מעשה כן לכן טוב הדבר ונכון לנהוג. מעשה קדם מהרי"ל בנער בן שנה שנחזרה העור של הפריעה וכסה את רוב הגיד והראוהו למהרי"ל ואמר מתירא אני להפריעו שנית וחפשו כמה צדדין להחזיר הפריעה אחורנית למקומה ולא יכולו עד שאיקלע שם (מהר"ר זמלי"ן) ס"ל שהיה מוהל אומן ומובהק והיה ממשמש בגיד ופתאום חזרה הפריעה למקומה ואמהר"י סג"ל לכך יש להזהיר הנשים כשמרחיצין הנערים אחר המילה. יהיו מהדקין בכל פעם ופעם הפריעה אחוריה עד שתתרפא המילה כדי שלא תחזור לפניה ותכסה הגיד. פעם אחת היה מהרי"ל סנדיק ולא היה שם מפה ללפף בה רגלי הילד אחר המילה שלא יתקלקל המילה. וצוה הרב הנ"ל להוציא מפה שגוללין בה הס"ת וללפף בה רגלי הילד ואמר שגם יריעה של ס"ת מותר ללפף בגופה בכה"ג משום סכנת נפשות ואמר דלא נפגם קדושת המפה בכך. אך יטהרנה אח"כ מן הדם ויחזירנה לס"ת ויתן דבר לצדקה שלא ליהנות מן ההקדש בחנם: אבאר ואלבן. הלכות פדיון הבן

מעשה במגנצ"א בית מהר"י סג"ל שהיה שם בחור מעיר (ערפורט) שהמליטה לו אשתו בכור במדינתו והיה פודה את בנו שם במגנצ"א בפני הרב בעל הבית הנ"ל והי לך גופא דעובדא. מתחילה הניח האב המעות כנגד זהב אחד ורביע (ריינו"ס) בכלי כסף ושאל הרב על מנין המעות והשיב אחד מן הבחורים הלא הכלי שוה יותר מחמשת סלעים שעור הפדיון. ואמר הרב הכלי מושאל לו ואין רשותו ליתן לכהן. וצוה הרב להוסיף סך המעות לשוה (לב' זהו' ריינו"ס). כי אמר דנראה לו שהן שיעור ה' סלעים דנראה לו דסלע הוא ארבע גדולים ממטבע (פראנקפורט שקורין אלט טורנ"ש) ועולין עשרין מהן לב' זהו' ריינו"ס וכן המסקנא בסמ"ק. ויהי כאשר ישבו לסעוד וברכו ברכת המוציא הביא אבי הבן הכלי עם המעות ועמד לפני הכהן וא"ל פלוני. אשתי