מהרי”ל (מנהגים) קלו

היין טיפין לפי התינוק. וגם משקין אמו מן הכוס שמברכין עליו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו. פי' רבי' שמואל שראה הטעם כדאמר בירושלמי שהיו מתפללין על הכוס והיו אומר תשלח אסותא דחיי מרחמי מוקמי ממרא דשמיא לאסאה לרביא הדין והוא צריך אסא ואתסא כמו דאסיאה מכוי דמרים ע"י משה ומכוי דיריחו ע"י אלישע כן אסיא רביא הדין בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן. ועוד תשלח אסותא דחיי דרחמי מוקמי שמיא ואסאה לאימיה דרביא הדין דהא צריכה אסותא ותתסי וכן מתפללין עליהן. הכוס נהגו להשקות ממנו את התינוק ואת האם. ומיהו לדידן דלא אמרינן הכי אין ראיה משם. (הגהות) וביום השמיני ימול בשר ערלתו וביום אפי' בשבת משל לשתי מטרונות שפגעו אהדדי ואין אתה יודע איזו גדולה מחברתה זו שהיא יורדת מפני חברתה אתה יודע שחברתה גדולה ממנה כך שבת נדחית מפני המילה כך נדרש בירושלמי במס' נדרים שהרי שבת נדחית מפני מילה. וכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו ומלתה ה' מניינין עליו רמז שהמילה היא חשובה כנגד ה' חומשי תורה וזהו א"ז יאכל ב"ו כמנין א"ז יום המילה וכמנין ב"ו. ואם נולד בע"ש אפי' התפלל ערבית ועדיין יום שלא נראו כוכבים מלין אותו בע"ש ואם נולד ביום השבת בבין השמשות (ור"ה חל ביום ה' או ביום ו') נמול ביום א' שהוא ספק ט' שלו. מצות מילה שני דברים מילה ופריעה וזהו ושוב מול את בני ישראל שנית. מהו שנית דראשונה היא המילה שני היא הפריעה שנית בגי' פריע"ת. כשמלין התינוק דין להיות צבור בעמידה דכתיב ויעמוד כל העם בברית. ביום המילה אל יאמרו עלינו עד אחר המילה שמסיים המוהל הברכה. שני או חמישי שחל בהן מילה גם אם א"א בהן תחינה מ"מ אומר בהן אל ארך אפים וכן $ מילה בתענית נהג מהרי"ל לומר סליחות ואל תבר הי' אחת מהן בניגון עקידה פזמון אלהינו אל שדי בניגון כי הנה כחומר אל נא רפא כור ברית יא"א תחינה אך אומר אל ארך אפים ולמנצח. ואין טועמי' כוס הברכה. אך יתן לנערים שלא מתענין:

$ כל ערב י"ט ואיסרו חג וט' באב. אין מלין אלא ביום ומצוה משעת הנץ החמה ואם עשה מעמוד השחר כשר. מילה בזמנה כנון שנולד בין השמשות. וכן יוצא דופן וכן אנדרוגינוס ולמי שיש לו שתי ערלות וכן נולד מהול מתוך שאנו מסופקים אם אנו צריכין להטיף ממנו דם ברית כל אלו דוחין שבת או י"ט. אמר מהרי"ל שרבו מהר"ש שאל ממהר"ם סג"ל על בנו שנולד מהול אם צריך לברך בשעת המילה והשיב שאינו צריך ברכה. ואמהרי"ל שר' מנקו"ט ז"ל הי' חותך מעט בצפורן את הנולד מהול כדי להטיף ממנו דם ברית ותו לא מידי. מנהג לכסות את הדם וערלת המילה בעפר והטעם דאיתא בפרקי ר"א היו נוטלין הערלה והדם והיו טומנין בעפרה של מדבר. וכיון שבא בלעם וראה כל המדבר מלא מאותן מטמונים אמר מי יוכל לעמוד מפני זכות דם וערלות אלו הטמונים בעפר זו שנא' מי מנה עפר יעקב מכאן תיקנו רז"ל עוד היום להטמין הערלה בעפר חול דהיא עפר המדבר וישראל נמשלו לעפר שנא' והיה זרעך כעפר הארץ ביום שמקיימין בה מצות מילה אין הצבור נופלין בתחינה שאין תחינה אלא ביום צרה ומה שאומרים למנצח אחר תהלה משום צערא דינוקא שהרי תירגם יהונתן יענך ה' ביום צרה יקבל השם צלותא ביממא דמהולתא וביום שמקיימין מילה שמחה היא שנא' שש אנכי על אמרתך ואיזו היא אמירה שאמורה לבדה ושקולה כנגד כל המצות הוי אומר זו המילה שנא' לבדה לאברהם אבינו וכתיב בה ברית לפי ששקולה היא כנגד כל המצות שהן תרי"ג בגי' ברית והיא עצמה כנגד האחד שחסר. ולפי שאין תחינה אלא מתוך צרה אין תחינה ג"כ בשבת או י"ט ור"ח לפי שהן ימי שמחה. כללא הוא כל יום שא"א בו הלל אע"ג דאין נופלין בתחינה מ"מ אומר בהן למנצח ואל ארך אפים וגם צו"ץ כגון יום המילה ודוגמתו. אבל מותר להיות בעל ברית ויתפלל בביתו וכשמביאין התינוק לבה"כ גם הוא ילך ולסעודת המילה לא יבא. מוהל אבל תוך ל' יום מותר לתקן צפורניו קודם הפריעה משום דמצות פריעה דאורייתא ותספורת דרבנן. א"ז. וז"ל אגודה אבל