מהרי”ל (מנהגים) קל

דגדולים צריך לברך ענ"י ואשר יצר. אם עשה צרכיו קודם אכילה יטול ידיו פעמיים. על הראשונה יברך אשר יצר. ואשניה ענ"י. כתב בא"ז קטן גבי נט"י וז"ל אין לברך עד לאחר ניגוב. אמהר"י סג"ל דהקשה למהר"ש ז"ל דאיתא בתו' פ"ק דפסחים דמברכין קודם ניגוב. ומשום הכי הוי עובר לעשייתן ותירץ לו דאיתא באז"ג דקאי על מים אחרונים. ואין לברך ר"ל אין לברך ברכת המזון ודוק. מליקוטי מהר"י ווייל"א. אין ליטול הידים ממי שלא נטל כדאיתא בערבי פסחים משום דקשה לרוח רעה. מהר"ם כתב דאסור ליטול מים מעכו"ם. דתנן כל המטמא במשא אין נוטלין ממנו לידים מופר ליטול הידים לאכילה אפי' במים חמין. רק שלא תהא היד סולדת בהן. ולא בעינן רביעית רק לאכילה. הנוטל מן הנהר מברך על שטיפת ידים. וכן הנהיג מהר"ר יודא לנדא. מקצת התעודה. מהלכות הסעודה

אמר מהר"י סג"ל שצריך לחתוך חתיכת הבציעה תוך הלחם קודם ברכת המוציא דאי מברך בראשונה ואח"כ חותך הוי החיתוך הפסק וצריך להיות דבוק עדיין כ"כ שאם יתפוס בחתיכת הביצוע להגביה שיעלה אז כל הלחם עמו. דאז לא מיחשב כפרוסה. וכן בא"ח. והיה נוהג בכל ע"ש $ אבל בשבת צריך לברך קודם שיחתוך לגמרי דילמא אתי לאשתמוטי ידיו ונחתך לגמרי ותו אין לו לחם משנה. במרדכי: $ וי"ט לעשות עגה סלת לבצוע עליה ומאחר דהיתה דקה לא היה צריך חיתוך מקודם אך הניח ה' אצבעותיו למעלה על גבה והשני אגודלי' למטה ובירך המוציא ובסיום הברכה כפפה מלמטה נגד מענה עד תשבר ואכל חצי זית ונתן כן לכלם. וכשהיה חותך הככר בחול לבצוע הי' מסבב החתך כמין טבעת ובאמצע הניחו מחובר והיה בוצע החתיכה מלמטה נגד מעלה. עיין לעיל בהלכות שבת ותמצא שיעור חתיכת הבצוע ויותר דינים. כשהיו הבחורים אוכלים אצלו לסיום שעשה בכל שנה בח"ה דסוכות לשני מסכתות שלמדו בקיץ. וכן בח"ה דפסח לשני מסכתות שלמדו בחורף. או בל"ג בעומר והיה הרב בוצע והגיע לאחד המסובין על השלחן השני לחלק ג"כ לחבריו והוא חלק לחבריו שאצלו. ואם לא הספיק לכולן שאל מן החתיכה האחרת אם נשאר. כי היא עיקר הבציעה ולא נטל מן הלחם שנשאר שם בידו שבצע ממנו בציעת המוציא אמהר"י סג"ל שאביו למדהו בינקותו על הגלוסקאות הנושכות זו את זו ונתחברו הרבה יחד בעת אפייתן הבוצע מאחד מהן אל יבצע במקום שנשכה בחברתה כי חשוב כאלו כבר נחתך שם רק יבצע מצד החיצון שלשם הוא שלם. ומסתברא מפ' חלק גבי רב אשי אוקי ג' מלכים כו'. ועשה שאלת חלום על איזה צד מלחם ראוי לבצוע והראה לו בחלום מהיכא דקדים בישולא בריפתא. ופירש"י דהיינו שנקרמו פניו היינו בכל צדדין מלבד בין לחם לחבירו. אמר לנו מהרי"ל שהלך פעם אחת עם (מהר"ר אהרן בלומלין) הי"ד בדרך ויהי במלון בבית הכותי שברכו לזמן ברכת המזון היה לאחד מן הבחורים כלי אחד שנפגם ונשבר קצת בשפתו וירע בעיני מהר"י סג"ל לזמן עליו דיש מפקין איסורו מהא דאמרינן כוס של ברכה צריך להיות חי ומפרשים דר"ל חי בלי שבירה דשבירת כלי היא מיתתו. נמצא האי דנפגם איתקצי לברכה. והביאו להן כלי בית שהיה שבור בסיס שלמטה ואמר מאי אולמי האי מהאי. א"ל מהר"א וכי צריכים אנו לכלי כסף במקום הדחק ס"ד הסכימו לברך על אותו שגופו שלם ואין לחוש אם שבור בתחתיתו במקום הדחק. נשאל למהר"י סג"ל על שני בני אדם הא' חרש ושוטה ואידך הוא חרש אם הם מצטרפין לזימון. ואמר מאחר שמבינים ומכוונין לזה אין לחוש אם אינם שומעין הברכה. נשאל למהרי"ל אם לזמן עם נער בן י"ב שנה וי"ג שבועות ולא התיר שלא נהגינן לעשות קטנים סניף כדפי' לעיל בהלכות תפלה. אמהר"ש פת שנפל