מהרי”ל (מנהגים) קכו

מונע לעמוד לתפלת י"ח כששהה לבא ב"ה גם אם היה ברור לו שלא יגיע עם ש"צ למודים. ואם הוא היה מחזיק באלהי נצור וש"צ אמר קדושה או אמן יש"ר. היה עונה עם הצבור ואח"כ סיים אלהי נצור. וכן הוא במרדכי פ' לולב הגזול. ובא"ח. אם היה מסיים שמונה עשרה שלו תכף שיושב ש"צ לתחינה. וכן במוצאי שבת אם פתח ש"צ ויהי נועם ותכף לו סיים מהרי"ל פסיעותיו דאחר י"ח. אז היה נשאר עומד במקומו שפסע שם וכיסה פניו ואמר תחינה. או במוצאי שבת ויהי נועם טרם חזר לישב במקומו כדי שלא יהא נדמה לכלב שב אל קיאו. היה רוקד ג"פ באומרו קק"ק בקדושה וכשאמר ברוך כבוד היה כורע וזוקף בשם. וכן באמר ימלוך היה כורע וזוקף בשם. לא היה מדבר עם שום אדם כל שעת הקדושה עד שענה אמן בסיום חתימת לדור ודור נגיד. לא היה אומר יהי רצון שעונין על ברכת כהנים ולא אמן על וישם לך שלום. ביום שני וחמישי גם אם הוא סיים והוא רחום וישב על מקומו מ"מ המתין עד שנפל ש"צ בתחינה ואז נפל עמו. אמר שכתוב ברוקח שאל יגע אדם בשעת תפלה בצואת חוטמו או בצואת אזנו הואיל ומיתקרו אותן הליחות צואה בפ' המתקבל והוא היה נזהר בכך והיה לו סמרטוט בגד פשתן מוכן בסדק החומה בבית הכנסת במקומו ליטול בו ליחת חוטמו ולא נגע בה יד להשליכו ארצה כמנהג. ולפעמים נטלו בכנף סרבלו וניערו ארצה ושפשפה ברגליו. היה נזהר מאד לומר קרובץ והיה כועס על הבחורי' שהיו לומדין בב"ה תוס' או שאר דברים בשעה שאמרו הצבור קרובץ והם לא שמו לבם לומר אותם היה רגיל לשאת עמו ספר ארבעה טורים לב"ה והיה לומד בו כל זמן שמאריך ש"צ בניגונין או בשעת קדושה וקדיש. אמנם כשאמרו ציבור קרובץ היה נזהר לומר ג"כ עמהם. וכן בשעת קריאת התורה בשבת היה לו חומש שעיין מתוכו אחר הקורא ולא היה לומד אפילו בין גברא לגברא. כשהגביהו התורה לגלול היה משתחוה נגד הכתב ואמר וזאת התורה וגו' וכשהכניסה לתיבה הלך ממקומו שהיה יושב בצד דרום מנורה והלך אחריה ללותה עד אצל המנורה. כשיצא מבה"כ היה הולך ועומד אצל המנורה ומשתחוה למזרח ואמר מה שאמר והלך עד פתח בה"כ בפנים והיה משתחוה ויצא כמי שנוטל רשות מרבו ויצא. לא היה עומד לא לקדיש לא לברכו. אך כל קדיש שתפשו מעומד נשאר עומד עד שסיים אמן יש"ר. היה רגיל להיות לו נר שעוה דולק בכל יום בב"ה בשעת תפלה. וגם היה לו נר שעוה מיוחד לשבת. ואם נשאר לו חתיכה מנר שבת במוצאו היה מחזיקו והיה מדבקו על גבי נר החול כשצריך לכך. מנהג ריינו"ס שמקדשין ומבדילין על היין בבית הכנסת. והוא היה רגיל לקנות אותה המצוה לתת אותו היין לבית הכנסת. כשהיה מתפלל עם בחורים בחדרו אחר חזרת ההלכה היה מדליק שם נר אחד קטן של שעוה. ואם שהה עם החזרה סמוך לצאת הכוכבים מ"מ היה מתפלל תפלת המנחה ומייתי ראיה מפ' כל כתבי א"ר יוסי יהי חלקי עם מכניסי שבת בטבריא. ר"ל מתוך שישבו בין ההרים ומחשכי להו מבעוד יום. וממוצאי שבת עם יושבי צפורי ר"ל שישבו בראש ההרים אלמא בני טבריא אם גם החשיך להם בין ההרים מ"מ אחורי ההרים עוד היום גדול ועדיין לא עבר שעת מנחה. ואמר שקבלה היה בידו מרבו המובהק מהר"ש. וש"צ שהיה להם אז התפלל י"ח דמנחה בקול רם וכלם התפללו עמו רק צוה לאחד מהן שהוא לא יתפלל עדיין כדי שיענה אמן אחר ש"צ או יקרא אחד מבני העיר שהתפלל כבר והוא יענה. פעם אחת בערב ר"ח האריך עם החזרה סמוך לשקיעת החמה ואמר אל הבחורים אל תאריכו במשא ובמתן ולמהר להתפלל ולומר יעלה ויבא ולקבל ר"ח כי כבר קיבל הציבור בבה"כ ואם נאחר ביותר נראה כעשינו עצמנו אגודות. פעם אחת איחר לבא בה"כ במנחה בשבת עד שכבר קראו בתורה וקידם את עצמו והתפלל י"ח עם הצבור ואח"כ קרא הפרשה. אמר דמנהג דיליה כשהשכים ללמוד קודם עלות השחר וכן בימי סליחות דימים הנוראים אז היה ברכת