מהרי”ל (מנהגים) יב

ע"י האור רק ע"י עירוי לתוכן לכל היותר. אז גם די להם בהגעלה ע"י עירוי לשפוך תוכן מים רותחין מכלי ראשון ועדיף טפי להגעילם ככה ע"י עירוי. וצריך למלאם מן מי הרותחין ויתחוב בהן אודין בגחלתן. או אבנים מלובנין באור להעביר מי הרותחין למעלה מן גדותן. וגם אם לא נשתמש בהן רק בצונן או בכלי שני מ"מ החמירו חכמים להגעילן בעירוי מכלי ראשון. אבל האגנים הקטנים או יורה לבנים גם אם ברור שלא בשלו בהן הואיל שיכולין להכניסם אל כלי ראשון בתשמישן. לא די להגעילם ע"י עירוי דחיישינן שהכניסן ליורה מחומצת וצריך לשאל מחבירו יורה גדולה אם אין לו גדול כ"כ ויגעילם בתוכן. דכדרך תשמישתו כן דרך הגעלתו כדפי' לעיל וכן כלי כסף אע"פ שרוב תשמישן בצונן מ"מ צריכין הגעלה לפסח שמא הרתיח בהן יין ולאו אדעתיה כדפי' לעיל. אכן דפין ושולחנות שהן פשוטין די להם בהגעלה ע"י עירוי דחיישינן שמא בלעו ג"כ חמץ ע"י עירוי וכבולעו כך פולטו. והמגעיל ע"י עירוי ששופך הרותחים על הכלי להגעילו יזהר שישפוך מים הרותחין דוקא מן הכלי שבשלו בו והוא נקרא כלי ראשון ואל ישאוב עם כלי אחר מכלי שבו הרותחין ולערות ממנו להגעיל משום דכלי ששואב עמו הוא כלי שני ונתבטל בו בישול הרותחין טרם שמגעילין. אכן אם שוהה את הכלי ששואב עמו תוך הכלי שמבשלין בו הרותחין בעוד הוא שם מעלין המים רתוחין שפיר מתקרי גם הוא כלי ראשון. והמערה הרותחין להגעיל הוא יזהר לשפוך אותם בזריזות ולא יעמוד מרחוק וישפוך ע"י זריקה באויר כגון שמתיירא שמא יטנף את בגדיו או שמא יכווה ממי הגעלה מניצוצות החמין כדרך המון העם לא שפיר עבדי. דכה"ג שאין קילוח הנצוק מחובר אל כלי ראשון לא מיחשב עירוי אפי' לחומרא שכתב בספר תשב"ץ ובאגודה גבי נר של חלב הנוטף על הכלי דלא חשיב עירוי כ"ש לקולא דלא מיחשב עירוי להתיר את הכלי בהגעלתו ע"כ צריך לעמוד בסמוך לו לשפוך המים בפעם אחת להגעיל בעירוי אע"פ דהפייט נקט בלשונו זורקין לאו דוקא הוא אך ר"ל שופכין כי זריקת חמין נצטנן באויר ולא מיחשבו כלי ראשון אף לחומרא כמו שפי' לעיל והמגעיל דפין ושולחנות חנות יהיו מקודם מנוקרין מן החמץ ומשופשפין יפה יפה בכל חריצין ויהיו מנוגבים מן המים שלא יהא עליהן שום צוננין שמא יצטנן הרותחין קודם אשר מגעילין החמץ או האיסור וכן כל כלים צריך לנקרן $ (דפי מוליאות צריכין ג"כ הגעלה בכלי ראשון דלפעמים זב מכל טינוף וחלודה טרם הגעלה וכן בא"ח עליהם גבינה המוליי' או הבשר כשהן חמין) מצאתי:

) דילפי' מדכתיב אך את הזהב לרבות חציצה. וכל הכלים ישהו אחר השפשוף שלא יהיו בן יומן טרם שמגעילין אותן ר"ל שלא נשתמש בהן מעת לעת דהיינו תוך כ"ד שעות שהוא יום שלם דאז נפגם הטעם שבלוע בו ושרי קודם איסורו. וכן בא"ח אע"ג דיש ס' במים וגם עדיין שעת היתר הוא. והטעם מפורש בספר מצות קצר מנהג העולם כשמגעילין דפין ושולחנות פשוטין אז מניחין אודין או אבנים מלובנין על גבי עצים קטנים או ע"ג אסכלא ומעמידין על הדפין ושולחנות כדי לערות עליהן הרותחין שלא יצטנן מן העירוי ויגעילו יפה. ואז מקום הנחת האודין והאבנים חצצו ולא סליק שם דיקולא דמיא לפיכך יזהר להסירן ולערות רותחין שם. או חבירו יתפוס האוד בידו או האבן בצבת והוא יערה וישפוך הרותחין על גביהן. ויזהר לשפוך צוננין אחר שהגעילו כל כלי ברותחין. והטעם פירשו רבותינו כדי שלא יחזרו מי הגעלה ויבלעו בכלי. וכ' ר"ש בתשובה וכן פי' רב האי גאון. ומר רב נהילאי אבוה. אותן תיבות ומגדלין שאוצרין תוכן המאכלים כל ימות השנה. אין נכון להגעילם להסתפק ולהשתמש בהן בפסח דסתמן כמה וכמה פעמים נשפכו בתוכם מאכלי חמץ כל השנה. ואי אפשר לטהרן כל כך שלא נשאר מאומה בין הדבקים ואם נשפך לו עתה שום מאכל בפסח יגבהנו ואולי יתערב בו שום חמץ שנשאר בסדקין. ואיסור חמץ בזמנו במשהו. ואם הגעילן יזהר במאד שאם נשפך לו שום דבר בפסח שאל יגביהנו כלל לאכול. וגם אל