מהר"ף צו

לפרוזדור דאע"ג דבחול נימול לשמנה לענין מילה בשבת יש להחמיר שתהיה כולה לידה בשבת ואני בעניי לא ידענא מאי דוחקיה דמר לאוקומי ההיא דפרק הערל. דטומטום שנקרע בערב פסח אחר שחיטה היא אליבא דרב שזבי דפרק יש נוחלין דמספקא ליה ומאי דוחקיה לאוקומיה לה אפילו בערב פסח שחל להיות בשבת דמעוכב הוא מחמת ספיקא דרב שזבי ואפילו הכי מילתו מעכבתו מלאכול בפסח וגם מה ראיה אשכח למלתא דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור דאיכא לספוקי בה מה שנסתפק מר: דעד השתא לא חזינא ליה למר דמייתי שום ראיה דאיכא לספוקי בהוציא ראשו חוץ לפרוזדור אי בעי כולה לידה ביום א'. אלא דחזינא למר דכל מאי דקאמר מסברא דנפשיה הוא דקאמר ולית ליה שום ראיה לכל מה דקאמר ואי סברתיה דמר דחקתהו אין מסברתו שום הכרח: ועוד אפי' אם היה שהתלמוד קאמר טומטום שנקרע בע"פ שחל להיות בשבת שאע"ג שמעוכב הוא מלימול מחמת ספק חילול שבת אפילו הכי מילתו מעכבת את יולדיו מלאכול בפסח. עדין לא יצא מר ידי חובתו להביא ליה ראיה להוציא ראשו חוץ לפרוז' שיש להסתפק בו אי בעי כולה לידה ביום אחד לענין מילה דבשלמא גבי טומטום שנקרע דמספקא לן הוא משום דכתיב וילדה זכר ואיכא למידרש שיהיה זכר ודאי משעת לידה ועלה קאי מאי דכתיב וביום השמיני ימול אפילו בשבת אבל לגבי לידה דאיכא לספוקי בה דצריך שתהיה כולה לידה ביום א' מהיכא תיתי לן דאיכא לספוקי בה כל שכן דערבך ערבא צריך דלמ"ד נראה פשוט דטומטום שנקרע בערב פסח שחל להיות בשבת לרב שזבי דמספקא ליה ומספיקא לא דחי שבת מילתו לא מעכבא את יולדיו מלאכול בפסח הואיל ואין ביד אביו למולו: ומ"ש מר לחלק בין אונס דבית האסורין לאונס שאנסו איסור שבת מחילה ממעכ"ת לא קאמר מידי אדרבא דכשמעוכב מחמת איסורא ינוקא לא חזי והוה ליה מילה שלא בזמנה ואי איפשר למולו בשום אופן אבל מעוכב מחמת שהיו יולדיו חבושין בבית האסורין ינוקא חזי ואי אביו לא היה יכול למולו בעצמו הא אפשר למולו ע"י שליח ועוד אפשר לומר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו מה שאין כן במעוכב מחמת איסור דלא הוא ולא אחר יכולין למולו ואין לומר בו ראוי: ומ"ש מר ולכן אם חל בחול מקלינן ומהלינן: כבר כתבתי למר מה שנראה לי והוא דאי איתא דמספקא לן דהוי מילה קודם זמנה לענין שבת הוא הדין נמי לענין מילה עצמה אף בחול דמילה קודם זמנה לאו מצוה היא כלל ומלבד שהדבר בעצמו פשוט מצד עצמו הוכחנו אותו ואפי' הכי לא אהני ליה למר: והשתא מייתינן ליה משנה שלמה שנינו יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו משתצא פדחתו ע"כ ופסקו כל הפוסק' במתניתין משתצא פדחתו מנינן ליה ימי טומאה וימי טוהר וזה לשון רבינו בעל הטורים יו"ד סוף סימן קצ"ד ומאימתי מונין לולד ימי טומאה וטהרה אם יצא כדרכו דרך ראשו משיצא רוב פדחתו חשוב כילוד אפילו לא יצא לגמרי לחוץ אלא משהוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדור חשוב כילוד ע"כ וכתב רבינו הגדול מוהר"י קארו ז"ל ומ"ש ואפילו לא יצא לגמרי לחוץ אלא משהוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדור כ"כ הרשב"א ז"ל מדגרסינן בפרק יוצא דופן אעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו למימהל בשבתא א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל שמעתיה דצייץ אפנייא דמעלי שבתא פירו' שמעתיו שבכה בערב שבת ולא איתיליד עד יומא דשבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה והוי מילה שלא בזמנה ולא דחייא שבת מכאן ראיה ברורה שאין עליה תשובה דלא מספקא לן מידי ליצא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה כמה ימים לצאת דמנינן ליה לטומאה ולימי טוהר משעה שיצא ראשו כאילו יצא כולו ואם איתא דמספיקא לן אי חשוב כילוד לגמרי או לא הוה לן למיחש לענין טומאת יולדת החמורה שהיא בכרת ולא יהבינן לה ימי טוהר אלא מסוף לידה: ומ"ש מר דכבר אשכח דוגמא לזה בדין דמאי וכו' לא ידעתי מה ענין דמאי לנדון זה דדמאי מדין חשוד על הדבר נגעו בו ואם הקילו בלאו שבו הרבה טעמים יש בדבר חדא דרוב עמי הארץ מעשרין הם בין לאביי בין לרבא למעיין היטב בהוייות דאביי ורבא דנמצא מדין התורה מותר דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא ואם הקילו בו משלך נתנו לך: עוד כתב הרמב"ם בפי' המשנה בריש מסכת דמאי ובפ"י מהלכות מעשר דמעשר ראשון ומעשר עני מה שאין מפרישין אותו משום דהוי ממון המוטל בספק ויש לומר ללוי ולעני הבא ראיה שהוא טבל וטול דומיא דספק בכור שמניחו שירעה עד שיפול בו מום להפקע ממנו איסורו ויאכל במומו לבעלים הכי נמי הכא קורא שם למעשר ראשון ומעשר עני להפקיע ממנו איסורא דלאו ויאכל לבעלים ובסוף מסכת מעשר כתב דמה שלא תיקנו להפריש מעשר ראשון ומעשר עני משום גזרה שאין הצבור יכולין לעמוד בה. וכ"כ בפ"ט מהלכו' מעשר אבל בנ"ד וכיוצא בו לפי דברי מר דמספקא ליה אי מנינן ח' ימי המילה משעה שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור או משעה שגמרה יציאת שאר הגוף כיון דיש ספק ביטול מצוה לא שני לן בין ספיקא דמצוה חמורה שבחמורות למצוה קלה שבקלות בכולהו אזלינן בספיקייהו לחומרא. ואני תמהתי טובא ממה שכתב מר שמצינו בתלמוד שמחלק בין איסור קל לאיסור חמור דהיכן מצינו שמחלק בין איסור חמור לקל לענין ספיקא וכתב מר עוד ואם אתה אומר מה לי איסור קל מה לי איסור חמור א"כ בטלת כל קלין וחמורין שבתורה הרבה פעמים תפסתי על מר שאינו מעיין בדברי היטב שהרואה דברי מר לה יסבור סברא גמורה בלי ספק שאני כתבתי דכך לי איסור חמור כאיסור קל לענין הלימוד שאנו למדין דבר מדבר. והנה הרואה דברי רואה שאני לא דברתי בזה ולא בדכוו' ולא בדדמי לה שהרי כתבי ברור מלל וז"ל שכתבתי למר ובודאי דיש לחוש לבטול מצות מילה החמורה דהא לענין בטול מצוה אנו מוזהרין אפילו לענין מצוה קלה שבקלות כמו לענין חמורה שבחמורות כדאשכחן בכמה דוכתי בגמרא כד ס"ד לחלק בין איסור קל לחמור אמרי'