מהר"ף צא

ימי המילה אלא משעה שיצא הגוף א"כ הא דרבי שרבייא אתיא דלא כרבא דהא לרבי שרבייא כששהה הגוף לצאת עד שעברו עליו שבעה ימים להוצאת ראשו חוץ לפרוזדור ויצא הגוף בערב פסח בין עשיית פסח לאכילתו חשיב ליה תכף ומיד בר מילה הוא ומילתו מעכבת מלאכול בפסח דהא מילת זכריו לא מעכבא אלא לבתר דמטא זמן מילה כדקאמר רבא ומוכח לה מדכתב רחמנא המול לו כל זכר וכו' ומשום הא דרבא דחינן למאי דהוה סלקא דעתיה דרבי זירא למימר דערלות שלא בזמנה מעכבא ואוקימנא לה לברייתא באוקמתות טובא דלכולהו אוקמתות בשעת עשייה לא היה ראוי לימול ולאחר עשייה נראה. והכי נמי צריך לומר לאוקמת דיצא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה הגוף לצאת עד יום שמיני שהוא ערב פסח ויצא בין עשייה לאכילה דכך הוא דרך התלמוד. הרי למדנו דלרבי שרבייא מנינן ליה ליצא ראשו חוץ לפרוזדור שמנת ימי המילה משעה שיצא ראשו ואע"פ ששהה הגוף לצאת עד יום שמיני ליציאת ראשו מהלינן ליה תכף ומיד בשעה שיצא הגוף וזה ברור בדברי הגמ' ועלה קאמר רש"י ז"ל דקי"ל במסכת נדה יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף והוה ליה זמן מילה ע"כ שמע מנה ודאי דההיא דרבי שרבייא וההיא דמסכת נדה כולהו חדא מלתא נינהו ולפי זה ברור הוא אפילו שהיה שיצא ראשו חוץ לפרוזדור ביום השבת ונשתהה הגוף ולא יצא עד יום השבת האחרת מלינן ליה תכף ומיד ביום השבת דשפיר קרינן ביה וביום השמיני ימול וגו' וכי תימא דיש לחלק ולומר דאע"ג דלענין מילה יש להקל ולמנות שמנה ימים משיצא ראשו אפילו הכי לענין שבת יש להחמיר שלא לסמוך על מנין שמנה ימים משיצא ראשו דיש לחוש שמא אינה מילה בזמנה דעדין מחוסר זמן הא ליתא דאם יש לחוש לענין שבת שמא אינה הוא הדין לענין מילה בעצמה יש לחוש שמא אינה מילה בזמנה ולא מהלינן ליה כי היכי דלא תהוי מילה שלא בזמנה דמילה קודם זמנה לאו מצוה היא כלל והוי כמחתך בשר בעלמא בידו או ברגלו ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון וכיון שכן פשיטא דיש לחוש לבטול מצות מילה החמורה דהא לענין חשש בטול מצוה אנו מוזהרין בו לענין מצוה קלה שבקלות כמו לענין חמורה שבחמורות כדאשכחן בכמה דוכתי בגמרא כדקא ס"ד לחלק בין איסור חמור לאיסור קל קאמר' מאי האי האי איסורא דאורייתא והאי איסורא דאורייתא כלומר וכי היכי דבחמור אזלינן בספיקיה לחומרא הכי נמי בקל אית לן למיזל בספיקיה לחומרא וכיון שכן האי ינוקא שיצא ראשו חוץ לפרוזדור ושהה הגוף לצאת יום או יותר דמנינן ליה שמנת ימי המילה משעה שהוציא ראשו זה מורה דלית לן שום חשש למילה קודם זמנה אלא הוי מילה בזמנה כמאמר הכתוב וביום השמיני ימול בשר ערלתו וכיון שכן נימול אפילו בשבת ולית כאן שום חשש ושפיר קרינן ביה וביום השמיני אפילו בשבת ימול בשר ערלתו: והשתא איבעי לן לתרוצי דברי רש"י כי היכי דליתו כענין הא דכתב רש"י ז"ל בפרק יוצא דופן שמעתי את הולד צועק בתוך המעים מבעוד יום של ערב שבת לא בעי למימר מבעוד יום ממש אלא אזמן בין השמשות והא דקרי ליה מבעוד יום הוא משום דאכתי לא הוי לילה הלא תראה בפסחים דף צ"ד תניא מעלות השחר ועד הנץ החמה ד' מילין ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין וקא קרי לאותן ד' מילין דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים יממא ולפום קושטא דמלתא תלתא ריבעי מהארבעה מילין הוי בין השמשות ואפילו הכי לא נמנעו מלקרותם יום וזה תירוץ נכון לדעתי אין בו שום דוחק ואם נראה למר שיש בו דוחק לית לן בה דקי"ל מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין מלדחוק הענין ולכו' עם הלשון והנכון אצלי יותר לפרש הא דכתב רש"י ז"ל מבעוד יום פירו' מבעוד ממש וסבירא ליה לרש"י ז"ל דהאי שואל דאתא קמיה דרבא הוה בתר שעברו ח' מיום שיצ' ראשו וביום שבת שהוא יום תשיעי ליציאת ראשו והשואל היה סבור דבתר לידה אזלינן כדכתיב וילדה זכר וביום השמיני ימול ולפיכך המתין עד יום שבת האחרת שהוא יום שמיני ללידת הולד אלא שנסתפק מחמת ששמע הולד צועק ביום ששי מבעוד יום אי שרי לממהל ליה בשבת והשיב לו רבא דכיון שצעק הולד ביום מבעוד יום הוי מופת שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור וחשוב ילוד הוא מאותה שעה ומיום ששי מנינן ליה ח' ימי המילה והשתא בשעה שבא השואל הוי יום תשיעי והוי מילה שלא בזמנה ולא דחיא שבת ולשון רבא מורה דהכי הוא שהרי השיב בזה הלשון האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת משמע דמשום דהוי מילה שלא בזמנה נגע בה ולא קרי מילה שלא בזמנה אלא בשכבר עבר זמנה. וכדאמרן דאתא ביום תשיעי להוצאת ראשו דאילו אתא לשאול בתוך ח' ימי המילה כדסבר מר ורבא השיב לו שלא תיעשה בשבת משום חשש ספק הכי הוה ליה למימר הוי ספק מילה שלא בזמנה וספק מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת אלא לאו שמע מנה כדאמרן וזה הפירוש נ"ל יותר נכון שבזה הענין והלשון א' ומעתה עלו דברי רש"י ורבינו בעל הטורים ודעמיה לענין הלכה שוין הם ועוד דכלל בידינו דכל כמה דיכילנא לתרוצי דברי רבותינו דליהוו שוין בלי מחלוקת עדיף טפי דגדול כח השלום ומאן דאמר פליגי עליו להביא ראיה וכדכת' הרי"ף ז"ל בפרק חבית בסוגייא דסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה ומה שלא הביא הרי"ף ז"ל הא דרבי שרבייא הוא משום דהוי דבר דלא שכיח ועוד דכיון דפיר' ההיא עובדא דרבא בהוציא ראשו חוץ לפרוז' בין השמשות ומשום הכי נדחית המילה עד לאחר השבת ממילא משמע דאם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור קודם בין השמשות בזמן דלית ביה ספק לילה פשיטא דמנינן ליה ח' משעה שהוציא ראשו וכן י"ל להרמב"ם ז"ל: כלל הדברים דאפילו דתימא דס"ל לרש"י דמעשה דרבא היה מבעוד יום לא פליג אההיא דפרק הערל וכמו שכתב רש"י בהידיא דההיא דהערל היינו הך דמסכת נדה. וכיון שכן אית לן לתרוצי אפילו בפי' דחוק כ"ש דכבר תריצנא להו בפירוש מרווח בלי קושיא ובלי דוחק: