מהר"ף פב

נחפז וכו' ואז לבו בל עמו נמצא לפי דעתיה דמר משום אותו אדם דלבו בל עמו החמירו בסוף השקיעה לדונה בספק ועל זה אני תמיה דכיון דחזקת כל אדם אינו מאחר את מעשהו אין ראוי לחז"ל להחמיר בדבר דכלל גדול בידינו דלא גזרי רבנן אלא בדבר דשכיח וכיון דאמר מר חזקה דכולי עלמא אין מאחרין מעשיהם א"כ הרי מה דשכיח הוא חזקה דכולי עלמא וכיון שכן אין להם לחז"ל לגזור ולהחמיר אכולי עלמא משום אחד דלא שכיח דלבו בל עמו אטו בשופטני עסקינן זו אינה מידת חז"ל ועוד תמיהא גדולה דלפי דברי מר אלו סוף השקיעה היא חומרא דרבנן משום הערבובייא דשכיח בה והא ליתא דהא קי"ל העושה מלאכה בבין השמשות חייב אשם תלוי ובתרי בין השמשות חייב קרבן חטאת שמנה ואיך אפשר להביא קרבן על הטלת חומרא מדחז"ל אלא הדבר בספק גמור בדבר שהוא גוף תורה ומ"ש מר וז"ל גם מהשערת אדם בינוני וכדכתבו התוס' וכו' דמספקא מהו אדם בינוני וכו' ועל כן החמירו חכמים בדבר ואמרו שתלתא רבעי מילא בתרייתא ראוי להחמיר בהן כדין הספיקות דשמא נכנס בגבול יום שאחריו ע"כ אזיל מר לשיטתי' ובמה שכתבנו די לפי השעה שאני חולה ולא יכולתי להאריך: אבל הנראה לעניותי בתירוצא דתיובתיה דמר וכבר רמזתי אותו בקונטריסי שבידו והנראה לע"ד דגם בתחלת עלות השחר הוי ספק יום ספק לילה כמו בסוף השקיעה ומשום ספק זה הוא דגזרו בכל מצוה שמצותה ביום לא יעשו עד הנץ החמה והכי דייק פירוש רש"י ז"ל במתניתין ז"ל עד הנץ החמה שיצא מספק לילה משמע דמשום ספק נגעו בה ולא יעשו עד הנץ החמה ובודאי דמשום ספק דתחלת עלות השחר הוא דליכא למימר דקודם ההנץ הוי ספק דכבר פרש"י שם וז"ל וכולן שעשו וכו' דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה עכ"ל הרי דקודם ההנץ הוי יום ברור אלא דקאמר שאין הכל בקיאין בו וליכא למימר נמי דאעפ"י שהוא יום ברור אין הכל בקיאין בו דהא כולי עלמא ידעי דכד נהיר יומא יממא הוא ואפילו דרדקי ידעי אלא ודאי דמאי דכתב דאין הכל בקיאין בו הוא על זמן עלות השחר דאין הכל בקיאין בעת עלות השחר האמיתי שאין בו ספק ומשום ההוא ספק גזרו שלא יעשו עד הנץ החמה וכמו שמבואר הטעם בקונטריסי שביד מר והא דאמרן מינא אמינא לה מתניתין דייקא דקתני וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר ולא קתני וכולן שעשו מעלות השחר כדתניא בפסחים מעלות השחר וכו' וכדכתיב בקרא מעלות השחר ותרי דייוקי דייקא מתניתין חד דקתני משעלה לשון עבר משמע משעלה כבר אבל מעלות השחר לשון מקור הווה הוא משמע שהתחיל לעלות ולא גמרה עלייתו ועוד דייקא דקתני עמוד השחר דהשחר לחוד ועמוד השחר לחוד דעמוד רוצה לומר שעלה האור כעמוד שהאיר תחתון ועליון של כיפת הרקיע שבתחלת עלות השחר מתחיל האור להראות בעליון של כיפת הרקיע והולך ומתפשט האור עד שיאיר גם התחתון כעמוד הזה שהוא גוף אחד ממעלה למטה אז הוא עמוד השחר והוא כנגד סוף השקיעה שכל זמן שמאיר העליון והתחתון של כיפת הרקיע עדיין יום הוא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון שנפסק האור ואינו גוף אחד כעמוד הוי בין השמשות וכן הוא בעלות השחר אם האיר העליון של כיפת הרקיע ולא האיר התחתון עדין לא הוי עמוד השחר דאין עמוד השחר אלא כשמו כן הוא שיאיר התחתון וישוה לעליון כעמוד הזה ממעלה למטה ואל תשיבני ממה דכתיב ואנחנו עושים וכו' ואומר והיה לנו הלילה למשמר והיו' למלאכה דמשמע דמעלות השחר הוי יום ולפי מה שכתבנו עדין אינו יום ודאי עד עמוד השחר לא קשיא איבעי' אימ' קרא לא קפיד על אותו מעט זמן לקרותו יום ואיבעי' אימ' דכיון שיצא מכלל לילה לא נמנע מלקרותו יום תדע דהא בפסחים תניא מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבע מילין ומשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין וקרי לאותם ד' מילין יממא ולפום קושטא דמלתא שלשה רבעי מילא מהד' מילין הוו בין השמשות ואפילו הכי לא נמנעו מלקרות' יום ע"כ אית לן למימר דלא קפדי אזמן מועט או משום דלא הוי בכלל ודאי לילה קריה ליה יום: עוד ראיה למה שכתבנו בסוף פ"ב דמגלה על פיס' דוכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר בעי בגמ' מנא הני מילי אמר רבי זירא מהכא ואנחנו עושין במלאכ' וכו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה למשמר וגו' מאי ואומר וכי תימה משעלה עמוד השחר לאו יממא ומכי ערבא שמשא לילי וכ' ת"ש והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה ע"כ איכא למידק למה בעל התלמוד שינה מלישנא דקרא ולא נקט לישנא דקרא דהא קאי אקרא דאתא לבאר מה דכתיב בקרא מעלות השחר והכי הוה ליה למימר וכי תימא מעלות השחר לאו יממא הוא וכו' ת"ש וכו' דבשלמא אי הוה לישנא דנקט תלמודא לישנא קלילא מלישנא דקרא ניחא די"ל קיצר בלשונו מלישנא דקרא משום ותבחר לשון ערומים אבל הכא אדרבא לישנא דתלמודא ארוך יותר מלישנא דקרא שבמקום מעלות אמר משיעלה עמוד ובמה שכתבנו דיש חילוק בין עלות השחר ובין עמוד השחר מיתרצא שפיר: דתשובת תא שמע באה לעקור הדחייה דוכי תימא ואי הוה נקיט לישנא דקרא ואמר וכי תימה מעלות השחר לאו יממא וכו' היתה באה תשובת דת"ש לומר דמעלות השחר יממא הוא. אבל השתא דנקט הדחייה במשיעלה עמוד השחר תשובת דת"ש היא ג"כ לומר דמשיעלה עמוד השחר יממא אבל מעלות השחר אינו יום ברור. כלל הדבר דאם איתא דסבירא ליה לתלמודא דמעלות השחר ומשיעלה עמוד השחר דבר אחד הם והוי יום ברור לא הוה משנה דבריו מלשון הכתוב והוה בונ' יסודו בלשון הכתוב דעליה קאי לבארו ומדשנא ובנה דברי יסודו על לשון עמוד השחר משמע דלית ליה לתלמודא שהוא יום ברור אלא משיעלה עמוד השחר אבל עלות השחר אינו יום ברור וכדכתיבנא: הקשה מר על בר פלוגתיה דר"ת וז"ל אכן לדעת החולקים על ר"ת וסברי דתלתא רבעי מילא דזמן בין השמשות מתחילין מיד אחר השקיעה קשה טובא דבתלתא מילי ורביע מיל בתרייתא דנו בהם דין לילה ושיעור זה מרובה מאד ולא עוד אלא דבתלתא רבעי מיל קמייתא דנו בהן דין הספיקות וקשה דמנין יכנס האדם לבית הספק בהם הרי האדם בקי בשקיעת השמש