מהר"ף עז

רקיע א' מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה ארבעה מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין נמצא עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום ע"כ והשתא כיון שההנץ והשקיעה זמנם שוה שאור השמש מבהיק ומאיר בעולם קודם צאתו למראית העין וכן אחר שקיעתו ונעלם מן העין מבהיק ומאיר שיעור ארבעה מילין א"כ מדוע מעלות השחר ועד הנץ לא הטילו בו חכמים שום ספק ודנו בו כדין יום ברור לגמרי ולא כן עשו בשקיעת השמש והעלמה מן העין עד צאת הכוכבים שעשו גבולים מקצתו השאירוהו כדין יום ומקצתו עשאוהו כדין ספק ומצינו שדבר שמצותו ביום אם עשאו משיעלה עמוד השחר כשר דאמרי' בפ"ב דמגלה לא מלין ולא טובלי' ולא מזין וכן שומר' יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר ופרש"י וכולן שעשו וכ' דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה ובמיפק יומא אנחנו מחלקין שיעור זה של ארבעה מילין דשלש מילין ורביע יש לו דין יום ברור כהלכתו ומתלתא רבעי מיל בתרייתא הטילו בו הספק שאם עשה בו מלאכה בשבת הוי ספק כרת ומביא אשם תלוי: ונראה ליישב שראו חז"ל להקל בעלו' השח' והעמידוהו על דינו וראו להחמיר בסוף השקיעה והכניסוה לכלל ספק והטעם שהעושה מצוה או טבילה שזמנה ביום כשרוצה להקדים לעשותה מעלות השחר הרי הוא מדקדק ושם אל לבו ותולה עיניו לשמים לפאת מזרח ומבחין ומרגיש בעלות השחר ואינו מצוי שיטעה בכך כי בנקל אדם מבדיל ומבחין בין האור ובין החשך ואם לפעמים אפשר שיטעה וסבור שעלה עמוד השחר ואינו אלא אור הלבנה. הנה באמת טעות זו רחוקה היא כי אור השחר מדי רגע ברגע הולך וגדל ואור הלבנה אינו מוסיף כלל וכשמבחין שאין האור מתרבה ידע ויכיר שאין זה עמוד השחר ואע"פ שעל צד הזרות אפשר שיטעה וסבור שעלה עמוד השחר ועדין לא עלה אעפ"כ אין כאן הפסד מרובה ולא איסור גדול באותם דברים שמצותן ביום אם עשאן בלילה ועכ"פ' בידו לתקן שאם מצא עצמו שטעה יחזור שנית ויעשה אותן הדברים ביום ונינקטינהו חדא חדא אם טעה ומל קודם שעלה עמוד השחר הא בידו לתקן שיחזור ויטיף ממנו דם ברית דהא קי"ל דמה שעשה עשוי ומילה כשרה היא וכן הכריע מרן בספר ב"י טור י"ד סימן רס"ב ובספר ש"ך כתב דהרמב"ם סבור כן ואף דהרב בעל ש"ך חולק וסובר דמילה בלילה פסולה וצריך לחזור ולהטיף ממנו דם בר' ביום הרי הוא עצמו כתב שם דיש ליישב בדוחק דברי שכנגדו ושאר מילי דמתניתין טבילה והזאה וטבילת שומרת יום כנגד יום אם טעו ועשו כסבורים שעלה עמוד השחר אפילו דתימא דבעינן בהוא יום לעיכובא הרי בנקל אפשר לתקן שיחזרו לעשות ביום ברור ולכן מפני כל צדדין אלו לא נראה לחז"ל להחמיר בדין עלות השחר כלל והניחוהו על מכונתו לדונו כיום ברור אכן במיפק יומא ראו חז"ל להחמיר ולהטיל במקצתו דין ספק להחמיר לפי שמצוי הרבה להיות בו עירבוביא גדולה והטעם לפי שאין דרכן של בני אדם לצפות ולהמתין להניח דבר שמוטל עליו לעשותו ביום ולאחרו עד תכלית וגמר היום דחזקה היא שכל דבר המוטל על האדם כשמוצא זמן ראוי לעשותו הוא מקדים ועוש' ואינו מניח עצמו שיכנס בעשייתו בדוחק ובצמצום יותר מדאי לאחרו עד תכלית הזמן ולא משכחת לה שאדם יאחר את מעשהו דכה"ג רק בהיותו נחפז וטרוד וכשהאדם נחפז וטרוד הרי לבו בל עמו וכיון שכן חזקה שלא דקדק לתלות עיניו לשמים ולדקדק היטב בשקיעת החמה כדי לעשות מעשהו קודם שישלמו לו מהלך ארבעה מילין ומה גם דזמן הספק הוא שיעור שלשה ריבעי מיל שהוא שיעור מועט ובשיעור מועט כזה אדם בא לידי טעו' גם מצד אחר מצד השערת מהלך אדם בינוני וכדכתבו התוספות בשילהי במה מדליקין דמספקא לן מהו אדם בינוני וניחא טפי שספק זה מצוי הרבה אליבא דר"ת שהרי צריך הוא לשער מקמי הכי כל הארבעה מילין בשיעור מהלך אדם בינוני כדי שידע ויבחין מהלך שלשה ריבעי בתרייתא וע"י כן מתרבה בהן הספק ועל כן החמירו חז"ל בדבר ואמרו שתלתא רבעי מילא בתרייתא ראוי להחמיר בהן כדין הספקות דשמא נכנס בגבול יום שאחריו: והנך רואה שישוב ותירוץ זה עולה ומתקבל לסברת ר"ת לפי שקרוב הדבר שהאד' טועה בהשערת סוף הארבעה מילין אכן לדעת החולקים על ר"ת וסברי דתלת' רבעי מיל דזמן בה"ש מתחילין מיד אחר השקיעה קשה טובה דבתלתא מילי ורביע מיל בתרייתא דנו בהם דין לילה ושיעור זה מרובה מאד ולא עוד אלא דבתלתא רביעי מיל קמייתא דנו בהם דין הספיקות וקשה דמנין יכנס האדם לבית הספק בהם הרי האדם בקי בשקיעת השמש שנעלם מן העין וישער אח"כ שלשה רביעי מיל ואינו מצוי שיטעה בהשערת זמן מועט זה ואם יטעה בהשערת זמן מועט זה שלא יבחין בין מהלך אדם בינוני לשאינו בינוני הלא אין טעות זו מביאתו שיפגש בתחום של לילה שישאר שלשה רבעי מיל והם יהיו ארבעה מילין ומשהו ולמרבה אם יטעה ברביעא דמיל או בחצי מיל וכיון שכן אכתי יום ברור הוא: ואין לנו עסק לתלות בזה במחלוקת שבין חכמי ישראל ובין חכמי א"ה שהרי שיעור זה דארבעה מילין דמעלות השחר ועד ההנץ ודמשקיעת עד כלות האור מן השמים הוא דבר מוסכם גם מחכמי האומות דגם אינהו דסברי שבלילה השמש מהלך תחת הארץ הה שיערו דזוהר ואור השמש מבהיק הוא בעולם ארבעה מילין קודם הנץ וארבעה מילין לאחר השקיעה וא"כ מפני מה נשתנו ד' מילין דלבתר שקיעה מארבעה מילין דקודם הנץ והן אמת דר' יאודה דאיהו מארי דשמעתתא ששמועותיו סותרות זו את זו איהו סבור דהשמש מהלך בלילה על כיפת הרקיע וליישב שמועותיו יישב ר"ת אליבא דר' יאודה בשתי שקיעו' וששקיע' שניה היא כשמתחלת להלך על הכיפה הרי גם שנאמר לדעת חכמי האומות שהשמש מהלך בלילה מתחת לארץ יש לישב הפרש זה שבין שתי שמועות אלו ונעמיד אותם ג"כ בשתי שקיעות ושקיעה ראשונה היא כשנעלם גופו של שמש מן העין ושקיעה שניה כשכלה ועובר גם אורו של שמש מן השמים בעבור שנשתקע והרבה מהלכו תחת הארץ: ונראה לישב דראוי לחלק בין ארבעה מילין דקוד'