מהר"ף עד

ורובו ככולו אי נמי מאי קטנות בינוניות וקרי להוא קטנו' בערך השלש שיני"ן שבאשר אשר אשר שהשי"ן היא הגדול' שבכל אותיו' האלפא ביתא ומוכרחין אנו לפר' כן דברי רבי' מוהריק"א מדסיים רבינו וכתב אבל כל שאין בו כדי ט' אותי' אפי' קטנו' אפשר דפסול נמי הוא מדקאמר בלשון אפשר דפסול משמע דהאי פסול לא בריר ליה אפילו דליכא כדי תשעה אותיות קטנות ואי אמרת האי תשעה אותיו' קטנו' היינו יודי"ן ווי"ן קשי' וכי נעל' מעיני רבי' מה שכתב הרמב"ם בנזדמנה לו תיבה יותר על עשר אותיות אם אינו יכול לכתוב חציה בתוך הדף שיניח המקו' פנוי דמשמע מהא דבחצי תיבת בת עשר אותיות דלא הוי שיעו' ריוח פרשה אלא ודאי האי תשעה אותיות קטנות דכתב רבינו מוהריק"א ז"ל בינוניות וכו': ושלחתי מאי דקשיא לי בדברי רבינו מוהריק"א ז"ל להרב גדול הדור כמוהר"ר דוד גרשון נר"ו וזה לשונו ששלח לי לע"ד נראה לישב במה שיש לדקד' על הרמב"ם זלה"ה שכתב וז"ל ושיהיה הריוח שבין פרשה לפרשה כמו תשעה אותיות אשר אשר אשר עכ"ל דמאחר שכתב שיעור הריוח תשעה אותיות למה כתב אשר אשר אשר וכי תימה דבא למעט דלא נימא דהני תשעה אותיו' דהוו מהקטנות כגון וי"ו זי"ן יו"ד וכדומה לכך כתב אשר שהוא מהאותיות הגדולות אכתי קשה למה נקט אותיות אשר ג"פ שהם ג' תיבות לימא ט' אותיות כגון למשפחתיהם שהם תשעה אותיות וגדולות בתיבה אחת לכן נראה לע"ד דהני סופרים למצוה מן המובחר עבדי תרתי בריוח שבין פ' לפ' חדא שמשיירים שיעור ט' אותיות גדולות אשר ועוד שמפסיקים בין ט' אותיות הגדולות כל ג' שיעו' תיבה א' שנמצא שהתשעה אותיות הם ג' תיבות ולכך כתב אשר אשר אשר ג"פ באופן שסופרים אלו משיירין בין פרשה לפרשה שיעור תשעה אותיות גדולות ושלשה קטנות שצריך לשייר בין תיבה לתיבה שיעור אות קטנה ולשיעור זה כתב הרמב"ם ז"ל ואם שינה לא פסל ר"ל ששייר בפחות מתשעה אותיות גדולות ושלשה קטנות לא פסל וע"ז כתב מוהרי"ק זלה"ה ומיהו אפשר וכו' אבל כל שאין בו כדי תשעה אותיות אפילו קטנות אפשר דפסו' נמי הוי וכו' ובודאי דהני תשעה אותיות קטנות דבעי' לשי' הוי תשעה אותיות קטנות שכל שלשה מהם תיבה אחת באופן שלהכשיר בשייו' בעי תשעה אותיות קטנות ועוד שיעור שבין שלשה תיבות בין תיבה לתיבה שיעור אות קטנה נמצא סך השיור י"ב אותיות קטנות ועוד שיעו' כחוט השערה שבין אותיות קטנות נמצא שיעור זה גדול יותר מנזדמנה לו תיבה בת י"א אותיות ואין מקום לכתו' מקצתה בתוך הדף שמשייר מקום חמשה אותיות מקום פנוי שאף אם יהיו כל החמש אותיות גדולות שיעור הי"ב אותיו' קטנו' הוי שיעו' טפי ובז' יבואו דברי מרן על נכון: סימן מג מעשה כשהייתי כותב ס"ת היה לפני תלמיד לומד פרקו וכשהגעתי לכתוב שם אלהיך אמרתי לתלמיד שהיה לומד שתוק עד שאכתוב את השם וכתבתי את השם ועוד כמו שני שיטין נסתפקתי אם כשכתבתי את השם קדשתי אותו ואע"פ שהיה נראה לע"ד שכשר הדבר אפילו הכי כיון שקבלתי עלי לכתוב הס"ת שלי בלי שום פקפוק ולכותבו כדעת כולי עלמא אפילו במלתא שהיא למצוה ולא לעכובא שלחתי הדבר הזה לגדול הדור מרנא ורבנא הרב כמוהר"ר דוד גרשון נר"ו וזאת היא תשובתו ז"ל ועל השאלה בענין ההזכרות בהאי מילתא איכא תרי פלוגתא דרבוותא חדא דאיכא מאן דאמר דלא בעינן כתיב' לשם קדושת השם אלא בשם המיוחד אבל בשאר שמות שאינם נמחקין דינם שוה לשאר ס"ת דסגי במה שאמר בתחילת הכתיבה שהוא כותב לשם ס"ת ואיכא מאן דאמ' דכל שמות שאינם נמחקין דינם שוה לשם המיוחד דבעי לשמה והרמב"ם ז"ל נראה דס"ל הכי מדכתב בהלכות תפילין פ"ג וז"ל הכותב ס"ת או תפלין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין לפיכך הכותב ס"ת או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כונה וכתב אזכרה מן האזכרו' שבהן שלא לשמן פסולין לפיכך הכותב את השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו היה כותב ב' ג' שמות הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב עכ"ל ומדכתב ב' ג' שמות כאחד אי הוי שם המיוחד לא אשכחן ג' יחד אבל אם נאמ' שכל שמו' שאינ' נמחקין שוין אשכחן ג' שמו' יחד כגון בשמע ה' אלהי' ה' ובי"ג מדות ה"ה אל וכי תימא דהרמב"ם ס"ל דשם המיוחד דוקא בעינן לשמה ומשכחת לה ג' הויות להדדי כגון ששמעת שיש סופרין שכותבים הס"ת ומשיירין כל ההויות ואחר גמר הס"ת כותבין כל ההויות ביחד הא ליתא דכלל הרמב"ם ז"ל ס"ת תפילין ומזוזה ובתפילין ובמזוזה לא אפשר למעבד הכי דהוי שלא כסדרן ופסולין אלא ודאי כל שמות שאין נמחקין שוין ובהכי מצינו ג' שמות ביחד שכתב הרמב"ם. עוד איכא פלוגתא אחריתי דאיכא מ"ד דבעינן שיאמר בפיו שכותב לשם ה' ואיכא מ"ד דבכונת הלב סגי וזה נרא' שהיא סבר' הרמב"ם זלה"ה דנראה מלשונו שהעתקנו לעיל וטעמא דיליף מפגול ותרומה דהוי במחשבה והשתא בנ"ד איכא כמה ספיקי ספק אם אמר בפיו אם לא ואת"ל שלא אמר בפיו האי דאשתיק לתלמיד הוי כונת הלב ובהכי סגי ואת"ל דלא סגי אלא בעינן בפיו דילמ' הלכת' דלא בעינן שיאמ' לשם ה' או שיכוין בלבו אלא בשם המיוחד אבל בשם אלהי לא וכיון דאיכא כל הני ספיקי אפילו בדאורייתא ספק ספיקא לקולא והיריעה כשרה: נאם הטרוד ומקוה רצון דוד גרשון סימן מד שאלה ראובן לקח אשה בת בנים ובירך שבע ברכות בבית אמה ולא הכניסה לחופה ונפלו דברי ריבות וקטטות בין ראובן ובין אשתו ראשונה וראה שאין לו נחת רוח וגם מצד אם האשה שהיא זדונית ונתקוטטה עם אשתו הראשונה בחנם מסיבת זה גמר בדעתו לגרש את האשה החדשה באופן שאשה זו עדין נקראת ארוסה מהו לכתוב דהוית ארוסתי או דהוית אנתתי יורנו מורה צדק