מהר"ף סז

במסכת תרומות שאינן מצטרפות והביא ראיה ממה ששנו בתוספתא זו שכתבנו משתי קופות אפילו בשתי עליות יעלו ואילו במגורות קתני בעליה אחת יעלו אבל בשתי עליות לא יעלו ומפרש בירושלמי מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות ופי' הוא ז"ל קופות עשויות הן להתפנות ולהתערב יחד אבל מגורות אין דרכן להתפנות ולהתערב יחד כלומר וכל העשוי להתערב כמעורב דמי וכתב הוא ז"ל ולפי טעם זה נראה דהאי דמעלות זו את זו כשיש בזו חמשים ובזו חמשים היינו כששתיהן לאדם אחד שדרכן להתפנות ולהת', אבל בשל שני בני אדם שאין דרכן להתערב לא וחזק הרב הסברא הזו ממה ששנו בסופה של אותה תוספתא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה: ואיכא למידק למאי נפקא מינה כי איכא באחת מאה והא אפילו ליכא בכל חדא אלא חמשים מעלות זו את זו אלא דמשום תרי גברי אצטריך ולי נראה דבין של אדם אחד בין של שני בני אדם מצטרפין ומעלין שא"כ ליטר' קציעו' דוקא בשכל הכדין לאדם אחד הא בשני בני אדם אין מצטרפין וא"כ כשם שחלקו שם בשחורות ולבנות אם מעלות זו את זו וכו' היה להם לחלק ג"כ בין אדם אחד לשני בני אדם ומתני נמי סתמא קתני וכו' ומיהו מה ששנו בתוספתא בזו מאה ובזו חמשים וכ' מסתברא לי שאינה ראיה דוקא להעמידה בשני בני אדם אלא נראה לי שהטעם בזה לפי שאין דבר מצטרף לבטל את האיסור אלא מה שנכנס בספק מחמת האיסור דכלפי שהאיסור ר מכניסו בספק מתעורר הוא לבטלו מה שאינו נכנס בספק איסור מחמת האיסור מה לו להצטרף עם אחר לבטל את האיסור דומה קצת למה שאמר רבי יהושע שאין התחתונות מעלות את העליונות לפי שלא נכנסו התחתונות בספק כלל מחמת ליטרא קציעות התרומה שנדרסה ע"פ הכד. וכיון שכן כשיש באחת מאה לא נכנסה היא בספק איסור שהרי אפילו תמצא לומר שבתוכה נפלה הרי זו מותרת וא"כ כשאין בשניה אלא חמשים לולי מדה זו שאנו תולין לומר בתוך של מאה נפלה אותה של חמשים היתה אסורה שהרי אין לה מי שיצטרף עמה להעלות שאין ראוי להצטרף אלא הנכנס בספק ולפיכך שנינו שאע"פ שאין ראוי להתירה מצד אותה מדה שאנו מצרפין שתי קופו' להעלו' את האיסור מ"מ יש לנו להתיר מצד מדה אחרת שאנו תולין במקום שיש מתירין ע"כ הא למדנו דהתוספתא שהיא מקור דין זה הקשו עלה דלא צריכא למימ' דלמאי נפק' לן מינה באחת מאה דמרישא שמעינן דאפילו ליכא בשום א' משתיהן כדי להעלות אי איכא בין שתיהן כדי להעלות מצטרפות שתיהן להעלות כל שכן בדאיכא בחדא כדי להעלות ותירצו רבינו שמשון מוקי לה לסיפא דאיצטריכא להיכא דשתי הקופות של שני בני אדם דאינן מצטרפות אשמעינן דהיכא דיש באחת מהן כדי להעלות תלינן דבה נפל האיסור ובזה ניתרת גם השניה והרשב"א ז"ל מוקי לה דאיצטריכא לאשמעינן לדהיכא דיש באחת מהן כדי להעלות האסור שלא נכנסה בספק איסור דמחמת זה אינה מצטרפת עם האחרת להתירה דנמצא האחת שאין בה כדי להעלות אין לה היתר מצד הצירוף אשמעינן סיפא דאע"ג דאין לה היתר מצד הצירוף אפילו הכי יש להתירה מתורת אני אומר הרי שכל חידושו של דין זה בין למר ובין למר דאיצטריכא לדהיכא דיש באחת כדי לבטל את האיסור שאינה מצטרפת למר משום שהן של שני בני אדם משום הכי אינן מצטרפות ולמר משום שלא נכנסה בספק איסור אינה מצטרפת קס"ד אמינה דהאחת שאין בה כדי לבטל האיסור לית לה היתר קמ"ל דניתרת באני אומר הרי נתבאר כל מה שכתבנו ומ"מ למדנו דהיכא דיש בשתיהן כדי לבטל האיסור מצטרפות ואין מעכב בדבר זה אלא א"כ הן של שני בני אדם לדעת רבינו שמשון זלה"ה: סימן לז שאלה אלמנה גנבה כלים מבית אחד ומשכנה אותם ביד אחד ונודע הדבר והאשה שנגנבו הכלים מביתה תפסה שמלת האלמנה על כליה יורנו מורה צדק אם יש בזה משום לא תחבול בגד אלמנה ושכרו כפול מן השמים: תשובה אע"ג דקי"ל אף ע"ג דהאיש נמכר בגנבתו אין האשה נמכרת בגנבתה מ"מ יש לחלק דדוקא לענין שתהא נמכרת בגנבתה הוא דאמרינן דלא דהוי שעבוד הגוף דהא קי"ל דאפילו שעבד הלוה גופו למלוה להיות נחבש אין בשעבודו ממש ולא יחבש על החוב ואדרבא איכא למילף מהכא דאע"ג דכתיב כי לי בני ישר' עבדים ולא עבדים לעבדים להיות גופם משועבד לעבד לוה להיות נחבש אפילו הכי כי גנב ועשה עבירה ונתחייב ממון גנבתו ואין בידו לשלם דמי הגנבה שגנב כתיב ונמכר בגנבתו הואיל והאי ממון נתחייב בו מחמת עברה הפקירה התורה את גופו לימכר כעבד לשלם הממון שנתחייב בו בעברה כ"ש וקו' הכא בבגד אלמנה שגנבה שהתורה הפקירתו להיות נחבל על גנבתה ויש עוד ראיה מטעם אחר גרסינן בפרק המקבל דף קט"ו ע"א תנו רבנן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב וכן הוא אומר לקח בגדו כי ערב זר וגומר וכו' לצד שני לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף לשכר חמר לשכר. פונדק לשכר דיוקנאות יכול אפילו זקפן עליו במלוה תלמוד לומר משאת מאומה ופרש"י ז"ל לביתו של לוה במלוה אי אתה נכנס אבל אתה למשכנו חוב אחר שאינו מלוה ע"כ הרי לא הזהירה התורה הזהרת דלא תבא אל ביתו וכו' אלא על חוב שהוא מלוה אבל חוב שאינו מלוה לא הזהירה אלא מותר לבא אל ביתו לעבוט עבוטו והדברים ק"ו ומה בחוב שאינו מלוה ואין בו עברה התירה התורה לבא אל ביתו ולעבוט עבוטו בחוב שאינו מלוה ובא בעברה לא כל שכן: