מהר"ף סג

טוען לא היו דברי' מעול' וראובן הביא עדי' שאח' זמן החוב. הזה היה פרסום בעיר שהיו אומרים העולם שאותן בתים היו של שמעון תשובה הדין עם ראובן שהרי בכל מקום הפרסום מועיל ששורפין וסוקלין על החזקות עכ"ל הרי למדנו שהפרסום חשיב כמו עדות גמורה וכיון שכן בנדון דשאלה שהיה פרסום שהספינה שהלך בה שמעון נטבעה הרי זה כמו עדים מעידין שהפקדון בעצמו נטבע ועדיף מנדון דהרמ"ה וכיון שכן אין על הנפקד אפילו שבועת היסת אלא מחרים סתם על מי שלקח פקדונו אם יצא. וזהו כשהיה במקום שיש בו דינא דמלכותא שהיוצא מהנכסים הנטבעים בים שיחזרו לבעליהן דאם לא כן אפילו חרם סתם אין כאן שהנכסים הנטבעים בים אבדו על בעליהן והמצילם מזוטו של ים הרי הן שלו ואפי' לאחר יאוש שלא מדעת דרחמנא שרייה דגרסי' בפ' אלו מציאות יאוש שלא מדע' אביי אמר הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סי' כו"ע ל"פ דלא הוי יאוש ואע"ג דשמעיניה דמיאש לסוף לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל מניה לא מיאש מימר אמר סימנא אית ליה בגויה יהיבנא סימנא ושקילנא ליה בזוטו של ים ובשלילותו של נהר אע"ג דאית ביה סימנא רחמנא שרייה כדבעינן למימר קמן. כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מניה. רבא אמר הוי יאוש דלכי ידע דנפל מניה מיאש אמר סימנא לית לי בגויה מהשתא הוא דמיאש: ופירש"י יאוש שלא מדעת דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן וכן כתב הנמקי רחמנא שרייה ואפי' באת ליד המוצא לפני יאוש תו גרסינן לקמן דף כ"ב ע"ב אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק מנין לאבדה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב כן תעשה לחמורו כן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ע"כ תו גרסי' לקמן דף כ"ד ע"א וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ובפלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן ע"כ וכתב הרא"ש שם האי מתיאשין אסרטיא ופלטיא ורבים מצוין שם קאי אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל עכ"ל: וכתב נמקי יוסף רחמנא שרייה ואפילו באתה ליד המוצא לפני יאוש ואפי' אמר לא מייאשנא לאו כל כמיניה ואפי' מרדף אחריה דבטלה דעתו שהרי אבודה ממנו ומכל אדם כן דעת הרשב"א והרנב"ה ז"ל וכן נראה דעת הרי"ף שהביא כלל הסוגייא באופן שמסכים לדעת זו ואע"ג שנראה דעת הרמב"ם שגם בזוטו של ים ובשלילותו של נהר לא שרייה רחמנא אלא בתר שידעו הבעלים אפילו הכי לא עבדינן עובדא שלא כדעת כל הני רבוואתא וכיון שכן בנדון דשאלה לא בר הטלת חרם הוא אבל היה שנטבעה הספינה במקום שיש בו דינא דמלכותא שהיוצא מהנכסים הנטבעים יחזירום לבעלים ודאי צריך להטיל חרם על שמעון זה שאם יצא פקדונו של ראובן שיתן לו דמיו וכדכתב המרדכי בריש אלו מציאות וז"ל נשאל לר"ג על עסקי יהודים ההולכים בספינה וטבעה הספינה וניצולו הנפשות והממון היה בתיבות ועמד יהודי אחד הניצול מן הספינה ושכר גוי אחד לעזור לו להציל מן הממון והציל הגוי תיבתו של ראובן וכו' ושאר הממון שבספינה לא יכלו להציל הכל כי היה חשך ואישון לילה ואפלה והגוים נתאספו לשם וחטפו מן הממון והוליכו לביתם וכו' ובתוך שלשים יום שהיה מחזר ראובן על אבידתו מכר גוי אחד מן הממון לשמעון ואינו רוצה להחזיר לראובן ואומ' שכבר זכיתי בה שאבדה ששטפה נהר מותרת והשיב כך דעתי נוטה שאין בדברי שמעון ממש כי מה שאומר אבידת נהר מותרת אינה טענה שהרי לא הצילה הוא מהנהר אלא הגוי הצילה ומושלי העיר כבר צוו להחזיר ודינא דמלכות' דינא ובדיני הגוים המציל מן הנהר נוטל שכר טורחו כשמודה בה ומחזירה לבעלים בחנם וגוי שכופר בה דינו כגנב ודינו של שמעון זה דינו כלוקח מן הגנב ועשו בו תקנת השוק וישבע כמה נתן ויטול כדתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר וכו' ע"כ הא למדנו דבמקום שיש דינא דמלכותא שהמציל מזוטו של ים יטול שכרו ויחזיר לבעלים שלהם: סימן לג שאלה הא דקימא לן יבש ביבש חד בתרי בטיל הוא דוקא חד בתרי והוא הדין לתרי בארבע וארבע בשמנה וכן לעולם על דרך זו: תשובה דע דהא דיבש ביבש אחד בתרי בטיל אוקמוה רבנן אדאורייתא דמדאורייתא מין במינו בטיל ברוב בין בלח בין ביבש מדכתב רחמנא אחרי רבים להטות ורבנן גזרו בנבלל בתערבתו בששים והיבש לא גזרו ביה מידי אלא אוקמוה אדינא דאורייתא דבטיל ברוב א"כ מה דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטיל לאו דוקא חד בתרי בטיל לאו דוקא חד בתרי אלא משום דחד דאיסור' שנתערב בהיתר במינו יבש ביבש לא משכחת לה רובא אלא בחד דאסורא בתרי דהיתירא וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן ער"ב וז"ל ואנן הא קי"ל דמין במינו חד בתרי בטיל וכדאיתא התם פ' התערובות אלא לא אמרו אלא בשאין האיסור ניכר ובדאיכ' ודאי רוב בהיתר וביבש לא משכחת לה בפחות משלש חתיכות א' של איסור בשתים של היתר הרי לך בהידיא כדאמרן וא"כ הא דאמרי' חד בתרי בטיל לאו דוקא אלא הוא הדין עשר חתיכות דאיסור שנתערבו באחד עשר בהיתירא בטילי ברוב כדינא דאורייתא דמין במינו בטיל ברוב דיבש ביבש אוקמוה אדאורייתא ולא גזרו ביה מידי ועיין בשלחן ערוך סימן צ"ח סעיף ב'. וסימן קי"א סעיף ד':