מהר"ף נה

שאין מערבין שמחה בשמחה לא פליגי ארבה ב"ר הונא ורב דרב דדריש ושמחת בחגך ולא באשתך ס"ל טעמא דקרא דאסר הוא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ומשום הכי קאסר קרא דלא ישא אשה בחג דכשמערב שתי שמחות בהדי הדדי לא עביד לתרוייהו כדחזי להו והיינו דקאמר רב הונא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו זה נ"ל לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל וא"ת א"כ דלא פליגי ורב דדריש ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך הטעם הוא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה א"כ מאי בעי בגמ' ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן הא יליף לה רב מקרא דאורייתא דושמחת בחגך ולא באשתך הא לא קשיא דאי מקרא דושמחת בחגך ולא באשתך עדין איכא למימר אין לי אלא שלא יערב שמחת אשתו דהיא רשות עם שמחת החג דהיא חובה שמניח שמחת החג ועוסק בשמחת אשתו ועל דא הוא דקפיד קרא אבל כששתי השמחות הן דמצוה לא למדנו לכן בעי בגמרא ודאין מערבין שמחה בשמחה כלומר בכל שתי שמחות אפילו שתיהן דמצוה דהכי משמע מלישנא דשמואל ודרבי אושעיא דאמרי לפי שאין מערבין שמחה בשמחה משמע מלתא פסיקתא הא דבכל שתי שמחות אין מערבין מנלן נמצא דמה שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שביתת י"ט כדי שלא תשתכח שמחת החג הוא משום שאין מערבין שמחה דאשתו עם שמחת החג ומלתיה דרבה ב"ר הונא ומלתייהו דשמואל ודר' אושעיא כולהו דבר אחד הם: אח"כ מצאתי דהרי"ף והרא"ש ז"ל הכי סבירא להו דמייתו להו בחדא סברא וזה לשונם אין נושאין נשים במועד וכו' מפני ששמחה היא לו וכי שמחה היא לו מאי הוי אמר רבי יהודה אמר שמואל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה ואמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך ע"כ הרי לך בהידייא דלהרי"ף והרא"ש ז"ל מלתא דשמואל ודרב תרוייהו חדא מלתא וחד טעמא הוו נמצינו למדין לפי דרכנו דמאי דבעי בגמרא ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן הוא לרווחא דמלתא כלפי מי שירצה לדחות ולומר אין לי ללמוד מושמחת בחגך ולא באשתך אלא דאין מערבין שמחה בשמחה אלא כההוא גוונא דאין מערבין שמחת רשות בשמחת חובה אבל כששתיהן של מצוה מנלן שאין מערבין ומייתי ראיה משמחת חנוכת בית המקדש ושמחת החג דשתיהם דמצוה ולא ערבינהו שלמה ומה שכתב הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות אישות שאין מערבין שמחה בשמחה מקרא דמלא שבוע זאת: נ"ל דאגב גררא כתבו וז"ל יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום א' ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה אם בתולה שבעה אם בעולה שלשה ואין מערבין שמחה בשמחה מות' לארס וכו' ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שבארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנא' מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת ע"כ הנך רואה שכתב כמו שבארנו וכו' וזה חוזר על מה שכת' בתחלת הלשון בענין נישואי שתי נשים ואין מערבין שמחה בשמחה דהיינו שמחת שתי נשים כא' ועל זה הוא דמייתי קרא דמלא שבוע זאת דקרא זה שפיר מדריש על שמחת שתי נשים והכי דריש ליה בירוש' דאילו מקראי דשלמה אין ראיה לשמחת שתי נשים שלא יערבם דיש לדחות ולומר דשאני שתי שמחות דמצוה שאין מערבין דאיכא כבוד שמים ומשו' הכי קפדינן לעשות כל אחת בפני עצמה כי היכי דלהוי להו היכרא אבל בשמחת נישואין בשתי נשים דהיא מלתא דכבוד הדיוט הואיל ונושא אדם כמה נשים כאחת ומברך לכולהו ברכת חתנים כאחת איכא למימר דהוא הדין שעושה שמחה אחת לכולן וליכא שום קפידא לפיכך נראה לו להרמב"ם ז"ל ואייתי קרא דמלא שבוע זאת דמיירי בענין הנישואין לאשמעינן דגם בשמחת שתי נשים דהיא שמחת הדיוט אין מערבין שמחה בשמחה זהו מה שנראה לי לישב דברי הרמב"ם ז"ל ואלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר: סימן כז שלחן ערוך א"ח ס' רנ"ג סעיף ג' המשכים בבקר וראה שהקדיח תבשילו וירא פן יקדיח יותר יכול להסירו ולהניח קדרה ישנה ריקנית על פי הכירה ואז ישים הקדרה שהתבשיל בתוכה על גבי הקדרה ריקנית ויזהר שלא ישים ע"ג קרקע ושתהיה רותחת עכ"ל וכת' עליו הרב הר' ישראל בנימן זלה"ה וז"ל לא נמצא דין זה אלא בהגהות מרדכי והביאו בית יוסף בדף קס"ו ב' ובמרדכי דף קע"ח ע"ד למ"ד מלאכה שאינה לגופה חייב גם זה יהיה חייב משום מלבן אם הקדרה של מתכת ולדעתי שזה אסור בכל ענין ואפילו בשל חרס ישנה וראי' מההוא גברא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא ונזהיה רבא משום דאולודי קא מוליד הכא נמי אולודי קא מוליד חום בקדרה הישנה ואסיר וכ"ת שאני הכא שאינו מתכוין לחמם אלא להגן אכתי הוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה וחייב עליה לדעת הרי"ף והרמב"ם ואפילו לדעת הפוסקים דפטור אסור מיהא הוי ובעל מגדל עוז בסוף דף פ"ט הביא לשון הירושלמי האי מאן דשחין חסף חייב משום מבשל פירו' שמחמם כלי חרס עכ"ל מה שכת' אם הקדרה של מתכת אסור כן נראה גם מדברי רבינו שהרי כתב ולהניח קדרה ישנה ריקנית וסתם קדרה היא של חרס. ועוד דלא שייך חילוק בין ישנה לחדשה אלא בשל חרס דבשל מתכת בין חדשה בין ישנה משחממו עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' שבת אבל בשל חרס לא שייך בה מלאכה אלא בחדשה שמחסמה והיא גמר מלאכתה וחייב משום מבשל כמבואר ג"כ שם כדאמרי' בביצה פ' המביא דף ל"ד על בריית' א' נתן את האור וא' נתן את העצים וכו' בשלמא כולהו קא עבדי מעשה אלא שופת הקדרה מאי קעביד ותירצו הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה ופרש"י בקדרה חדשה עסקינן שנותנין אותה ריקנית על האור לחסמה הרי דדוקא בחדשה הוא דאיכא מלאכה דחסימה אבל בישנה ליכא מלאכה. ומה שכתב ולדעתי שזה אסור אפי' בשל חרס ישנה וראיה מההוא גברא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא ונזהיה רבה וכו' הכא נמי אולודי קא מוליד חום בקדרה ישנה ואסיר אחר המחילה אני אומר