מהר"ף נד

הם ספק משום דלא הוחזקה הנחלה לשבטם כדבעינן למימר קמן מה שאין כן בנפל הבית עליו ועל בן בתו דליכא למימר ביה הוחזקה נחלתו לאביו ולאחיו ולא לבן בתו דהא בן בתו לענין הנחלה חשיב ממשפחתו וקרוי בתו דכתיב ונתתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת עיין עליו שכל יוצאי ירך הבת עומדין במקומה ובשמה לנחלת אביה דהא הכתוב קרי לכל יוצאי יריכה בתו אם כן כיון דכשהמוריש אב גריר לזרעו וזרע זרעו אחריו ואפילו זרע הבת בן בתו זה עומד במקום אמו לנחול את אביה נמצא שבתו שהיא ממשפחתו היא היורשת את אביה בקבר ומנחלת לבנה זה נמצא דמהטע' בעצמו שאנו אומרים בנפל הבית עליו ועל אמו שיורשי הבן חשובין ספק ולא יירשו מכחו משום שנכסי האב בחזקת שבט אביה שהיא מתיחסת אחריו ובנה אינו מתיחס אחריה מהטעם הזה בעצמו אית לן למימר בנפל הבית עליו ועל בן בתו שנכסי הזקן חשובין מוחזקין לבתו ולבנה אחריה דהרי הוא בא ליירש הזקן מכח אמו שהוחזקה לה נחלת אביה ונמצא כמו שהוחזקה הנחלה לאביו ולאחיו כך הוחזקה לבן בתו ויותר מהמה דהא הכתוב קרא זרע הבת בלשון בתו. והכי דייק לישניה דהרמב"ם ז"ל שבחלוקה דנפל הבית עליו ועל אמו כת' מעמידין נכסי האם בחזקת יורשי האם שהם יורשין ודאין אבל יורשי הבן ספק הן שאם מת הבן תחלה אין לאחיו מאביו בנכסי אמו כלום יש לדקדק איך כתב שיורשי האם הם ודאין והלא גם בנה יורשה ודאי אלא שספק אם הוא מת תחלה אינו יורש אותה בקבר להוריש לאחיו מאביו וזה הספק הוא ג"כ ביורשיה שאם מתה היא תחלה בנה יורשה ואין ליורשי' כלום. וא"כ איך תחשוב יורשיה ודאין ויורשי בנה ספק אלא ודאי שהודאי הבא ליורשיה הוא מחמת החזקה שהוחזקה נחלתה בשבט בית אביה והיינו ודאייהו כדאמרינן בכל דוכתא אין ספק מוציא מידי ודאי אין ספק מוציא מידי חזקה שנמצא שהחזקה הרי היא כודאי ומשום הכי כתב שיורשיה הם ודאין מכח החזקה שהוחזקה הנחלה לשבטם ובחלוקה דנפל הבית עליו ועל בן בתו כת' אם האב מת תחלה בן בתו יירשנו ונמצאו הנכסים של יורשי הבן ואם בן בתו מת תחלה אין הבן יורש את אמו בקבר כמו שבארנו ונמצאו הנכסים של יורשי האב לפיכך יחלוקו הרי שבחלוקה שנית השוה הספק בין יורשי האב ליורשי בן הבת אשמעינן דליכא שום עדיפות בספק זה בין יורשי האב ליורשי בן הבת אלא ספיקם שקול הוא ופשוט הוא דכיון דהאי דינא תלי בהוחזקה הנחלה באותו שבט כדאמרינן בגמרא פשיטא דהיינו טעמא דהרמב"ם ז"ל שכתב בנפל הבית עליו ועל בן בתו שיחלוקו יורשי האב עם יורשי הבן דבן הבת בא מכח אמו שהיא משבט אביה ובמקומה עומד ליירש את אביה והוחזקה הנחלה גם לו כמו שהוחזקה ליורשי אבי אמו ויותר מהמה ובכן עלו דברי הרמב"ם ז"ל מיוסדים על אדני משפט וצדק זכותיה יסייען ואלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר: סימן כו כתב הרמב"ם בפ"ז מה' שביתת י"ט ואין נושאין נשים ולא מיבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין ע"כ וכתב הר' הנז' ובגמ' הרבה אוקמתות וטעמים רב הונא אמר מניח שמחת הרגל עוסק בשמחת אשתו ואמרו שם דרב ס"ל הכין ולזה כתב רבי טעם זה ע"כ יש מקשים דמלשון זה דהרמב"ם ומשמע דס"ל להרמב"ם ז"ל כרב הונא דס"ל כרב דדריש ושמחת בחגך ולא באשתך ואילו בפ"י מה' אישות כת' הרמב"ם ז"ל וז"ל ואפילו בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שבארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמ' מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת מכאן משמע דס"ל כאוקמתא אמר רבי יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא וכו' לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. ועוד קשה. למה הניח ילפותא דיליף לה בגמרא דילן דאין מערבין שמחה בשמחה מחנוכת בית המקדש דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וגו' שבעת ימים ושבעת ימים וגו' כדי שלא לערב שמחת בית המקדש עם שמחת החג: וכת' טעם זה דמלא שבוע זאת שהוא מחלוק' ירושלמי פ"ק דמשקין גרסי' אין נושאין נשים במועד ר' אילא ר' אלעזר בשם רבי חנניה על שם שאין מערבין שמחה בשמחה רבי אילא שמע לה מן הדא כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים רבי יעקב בר אחא שמע לה מן הדא מלא שבוע זאת ע"כ ולתרץ דברי הרמב"ם ז"ל ראיתי לכתוב כל הסוגייא דגמרא דילן בפ"ק דמשקין תנן אין נושאין נשים במועד וכו' מפני ששמחה היא לו ובגמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי אמר רבי יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי אלעזר א"ר אושעיא ואמר' לה אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבא בר הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרבה בר הונא דרב הוא דאמר ר' דניאל בר קטינא אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך מללא אמר מפני הטורח רבי יצחק נפחא אמר מפני בטול פריה ורביה ודאין מערבין שמחה בשמחה מנא לן דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום וגו' מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי שמע מנה הני לחוד והני לחוד ע"כ. מהאי סוגייא משמע דטעם דאין מערבין שמחה הוא העיקר דסתם תלמודא שקיל וטרי אליביה ומייתי ליה ראיה ודאי דהוא עיקר. וא"כ יש להקשות אמאי שבק הרמב"ם ז"ל טעמם דשמואל ודרב אושעיא דאמרי שאין מערבין שמחה בשמחה וכתב טעמם דרבה ב"ר הונא ודרב ועוד קשה להרמב"ם דנר' דמזכי שטרא לבי תרי דבה' שביתת י"ט כתב טעמיה דר' הונא ורב ובהלכ' אישות כתב טעמיה דשמואל ודר' אושעיא דאמרי לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. עוד קשה אמאי שבק טעמא דגמרא דילן דיליף לה לאין מערבין שמחה בשמחה מקראי דשלמה דחנוכת בית המקדש ומייתי ילפותא דירוש' דיליף לה מקרא דמלא שבוע זאת הנראה לע"ד פשוט דהרמב"ם ז"ל ס"ל דשמואל ורבי אושעיא דאמרי לפי