מהר"ף מח

שי"ח ז"ל וכתבו התוס' שרשב"ם סוב' דלא מיתס' אלא ליתן תבלין לתוך הכלי ראשון אבל מותר ליתן התבלי' לתוך הקערה ולערות עליה' מכלי ראשון דעירוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון ור"י אוסר דעירוי ככלי ראשון והרא"ש והר"ן כתבו שר"ת אוסר ודברי הר"ן נוטי' לדברי רשב"ם ודברי הרא"ש לדברי ר"ת וכן דעת הר' המ' שכת' בפ' כ"ב שפרש"י דעירוי ככלי ראשון ושכן נראה מלשון הרמב"ם הא קמן דר"י ור"ת ורש"י והרא"ש והרמב"ם ס"ל דעירוי דכלי ראשון מבשל ככלי ראשון ואע"פ דאיכא דפליגי וס"ל דעירוי בכלי שני ולא מבשל בענין זה דהיא מלתא דרבנן שפיר מצינו למסמך על מאן דס"ל דעירוי הוי ככלי ראשון והוי בשול דהא ביינם דישמעאלים לית ביה אלא משום חתנות ולית ביה אפילו משום לתא די"נ לא פלחי לע"ז. ואל תשיבני ממה שכתב מוהריק"א ז"ל בי"ד סוף סימן קכ"ג בשם הר"ן שרצה ללמד זכות על דבש של הישמעלים שאין עליו תורת יין נסך ונתן טעם יע"ש ונתן טעם שני שמתחלת דריכתו לכך נתכוונו אבל למעשה אני אוסר וכו' יע"ש דהתם מיירי בדבש שעושי' מהענבים שמתחלתו היה יין גמ' אלא שרצה להתירו שנשתנה ומשום שמתחלה כשדרכוהו לכך נתכוונו לעשותו דבש ולבסוף כשכת' שלמעשה אוסר הטעם כיון שמתחלתו היה יין וחל עליו איסור היין אינו חוזר וניתר מחמת שנתבשל עי"ש אבל הדבש של הצמוקי' מעולם לא חל עליו איסור יין שמתחלת מציאותו לא נמצא אלא ע"י בשול ופשוט דכל כהאי גוונא לית חשש כלל כמו שכת' הרא"ש ז"ל ואין כאן להאריך שהדברים פשוטים מצד עצמם אינם צריכין לראיה ואלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר: סימן כב שאלה ראובן הלוה לשמעון עשרה גרושוש על משכון שוה עשרים גרושוש ויהי היום נגנב המשכון מחנות ראובן ובא שמעון לשאול מראובן דמי המשכון היתרים על החוב מי אמרינן שומר שכר הוי על כל המשכון וחייב ראובן לשלם מה ששוה המשכון יותר על החוב או לא: תשובה נלע"ד שהדין עם שמעון הנז' וחייב ראובן לשלם לשמעון הנז' דמי המשכון שנגנב וטעמא דמלתא דתנן במציעא בפרק השוכר את האומנין הלוהו על המשכון שומ' שכ' וכת' הרי"ף זצ"ל שם בהלכו' קי"ל כסתם מתניתין דקתני הלוהו על המשכון ש"ש ל"ש הלוהו פירו' ל"ש הלוהו מעות ל"ש משכנו בשעת הלואתו ל"ש משכנו שלא בשע' הלואתו בכלהו ש"ש הוי וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק עשירי מהלכות שכירות וז"ל המלוה על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירו' בין שמשכנו בשע' הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו ה"ז ש"ש לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו ע"כ וכ"כ הטור ח"ה סימן ע"ב וז"ל כל הגאונים פסקו שהמלוה על המשכו' ש"ש וחייב בגניבה ואבדה ופטור מן האונסים וכ' עד ואם דמי המשכון יתרים על החוב נותן המלוה ללוה היתרון וכו' והאריך עליו בפי' הגאון מוהרר"י קארו ז"ל יעויין שם אך עיקר סוף דבריו כת' וז"ל ולדידי כיון דאשכחן בתשובה דהרא"ש ז"ל דס"ל כרבי יוסף ילמדו המקומות הסתומים בפסקיו מדבריו בתשוב' ונימא דס"ל כפסק ר"ח והג' ומ"ש ר"פ אלו מציאו' והוי ש"ש לפי מאי דפרישית דהלכ' כרבה אינו מכריע כ"כ לומר דס"ל דהלכ' כרבה וכמו שאכתוב בסי' רס"ז ומ"מ בין שיהיה דעתו כן או לא אנן כר' יוסף נקטינן כדעת גדולי הפוסקים. ולדברי רבי' גם לדברי התוספו' ל"ש להו בין משכנו בשע' הלואתו למשכנו שלא בשעת הלואתו. וכבר כתבתי שדברי הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות שכירות כשיטת הגאונים וכתב הר' המ' ז"ל שהרמב"ן והרשב"א האריכו להעמיד שיטת הגאונים וכן עיק' עכ"ל וכן ג"כ כתב המרדכי בסוף פר' האומני' וז"ל קי"ל כר' יוסף דאמר שומ' אבדה ש"ש הוא וכן פר"ח וראב"ן. ופירשו הגאונים הא דלא קי"ל כר' יוסף אלא בשדה ענין ומחצה כדאית' פ"ק דב"ב וביש נוחלין ופר' מי שמת דוקא היכ' דליכ' פלוגת' דרבוות' בהדייהו אבל בהא הא חזינן פר' אלו מציאות דפסיק רבי יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון. וכי מעיינת ברבי טרפון שייכא כר' יוסף ור"י פסק כרבה עכ"ל וכן פסק הר"ן ונמקי יוסף דהמלוה על המשכון ש"ש הרי דכל הני אשלי רברבי פסקו דהמלוה על המשכון הוי ש"ש וכיון שכן הוא בנדון זה חייב ראובן הנז' לשלם לשמעון הנז' דמי המשכון היתרים על החוב כיון שהוא ש"ש עליו כי ש"ש חייב בגניבה ואבידה ואע"ג שכתב הטור שם בסימן הנז"ל שר"י פסק שהמלוה על המשכון הוי ש"ח על דמי המשכון היתרים על החוב וכו' עד ולזה הסכי' א"א הרא"ש ז"ל: ויש מי שאמ' שבענין ממון מצי המוחזק לומר קים לי כפלוני ופלוני כבר כתב הגאון מוהר"ר דוד ן' אבי זמרה זצ"ל סי' קי"ו דף מ"ד וז"ל ועוד אני אומר דעד כאן לא קאמ' מהרר"י קולון דמצי המוחזק למימר ק"ל כפלוני להחזיק הממון בידו אלא היכ' דלא קבלו עליהם לדון כפ' פוסק או שלא נהגו לדון כאחד מן הפוסקים אבל היכא דנהגו לפסוק כדעת הרמב"ם באתרין או כדעת הרא"ש באתריה לא מצי למימר ק"ל כפלו' שהרי כל השטרות וכל ההלואות לדעת אותו פוסק נעשו והוי כאילו קבלוהו עליהם וכו' עד דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל בריה דאפילו שהוא חכם גדול לא תקיף ידיעתו לכל הפוסקים כי אפש' שיש פוסק אחד או שנים שהוא לא ראה ויאמר בעל הדין ק"ל כאותו פוסק אלא ודאי כיון שנעשה השטר לדעת אותו פוסק שנהגו לפסוק כמותו תו לא מצי למימ' ק"ל כפוסק אחר ודוק כי זה הטעם נכון לבטל פסק זה כ"ש בהצטרפות שאר טעמים: עוד אני אומר דלא אמרינן דמצי למימר ק"ל כפלו' פוסק אלא היכא שהם א' כנגד א' או שנים כנגד שנים אלא שהדיין אשר בא לפניו המעשה סובר כחד מנייהו או מצי אידך למימר תביא ראיה שאין הלכה