מהר"ף מו

לשיעור רביעית ובפ"ו מהלכות ברכות כת' ג"כ כל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעי' ודברים העולים למדת מקוה שנויים ממסכת מקואות והם השלג והברד והכפור והגליד והמלח וטיט הנדוק כיצד מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר א' נפל מהם סאה לתוכו העלוהו ותנן נמי שאפילו הביא ארבעים סאה שלג בתחלה והניחן בעוקא וריסקו שם הרי זה מקוה שלם וכשר וכן פסק הרמב"ם ז"ל ולפי זה הוא הדין לרביעית מהני אם ריסקו עד שנעשו מים אפילו כל הרביעית מריסוק דברים הללו ומשפטי טיט הנדוק נתבאר לעיל עכ"ל הרי למדנו דדין זה דמי המלח שכתב רבינו בשלחנו הטהור מבואר הוא בדברי הרמב"ם ז"ל דכשרים לנ"י ומוכרח זה בדברי הרמב"ם מדסתם הרמב"ם וכתב כל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית משמע דשוין הם ואין חילוק ביניהם דאם אית' דשאני לן מלח לענין רביעית משאר דברים העולים הוה ליה להרמב"ם למעוטיה מכללם ולכתוב חוץ מן המלח אלא ודאי כדאמר מרן ולע"ד יש טעם נכון לחלק בין המים המלוחי' ובין מי המלח דבשלמא המים המלוחים מים מוכים קרו להו בהרבה מקומות במשנה ואינם ראויים לכלום אבל מי המלח אם אינם ראויים לשתית הבהמה הרי הם ראויים לאדם לטבל בהם מאכלו: ובודאי דדבר הראוי לאדם הוא יותר חשוב מדבר הראוי לבהמה א"כ מי המלח הרי הם משקה חשוב כשאר משקין הראויים לאדם ואין סברא לפסול את הראוי לאדם משום שאינו ראוי לבהמה. תדע כתב מרן בב"י בסי' הנז' וז"ל גרסינן בסוף פרק שלשה שאכלו ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בורא פרי הגפן ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים דברי רבי אליעזר וח"א בין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לידים ופרש"י אין מברכין עליו לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתות בלא מים ונוטלין ממנו לידים דשם מים עליו דמי פירות מיקרי וכתב המרדכי פרק אלו דברים אהא דמבעי' לן אי קפדינן אחזות' וצ"ע מהא דאמר פר' שלשה שאכלו יין עד שלא נתן לתוכו מים נוטלין ממנו לידים וי"ל ביין לבן והרא"ש כתב משמע מתוך פרש"י דכל מי פירות ראויים לנטילת ידים אבל משנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה ביין ותימה דבפרק כל הבשר אמרינן דקפדינן אמנא ואחזות' ותנן במסכת ידים שאם נשתנו מראיהן פסולין אלמא אפילו מראה מים בעינן ומי פירות אפילו מראה מים אין בהם ושמא יש לחלק דמים שנשתנו מראיהן גרועין ממי פירות שעומדין במראיתן ושם מים עליהם וטפי נר' כפירו' הראב"ד שפיר' האי נוטלי' ממנו לידים דקאמרי' הכא לאו נטילת ידים המכשיר' לאכילה קאמר דאין נטילת ידים בשום משקה אלא במים לפי שעשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה ואין עושין מקוה אלא מהמים דכתיב וידיו לא שטף במים ומכאן סמכו חכמים לנטילת ידים אלא לנטילת ידים לנקיות בעלמא קאמר וכו' ובת"ה הארוך כתב אחר דברים הללו של הראב"ד בלשון הזה ובהלכות נטילת ידים שחיבר הוא ז"ל פירשה לנטילת ידים המכשירין לאכילה וכן ודאי נראה דאי לא לימא אין רוחצין בו את הידים שאין נטי' אלא על שם אנטל על שם שצריך ליטול בכלי עכ"ל. וכן פסק בת"ה הקצר וז"ל היין כשר לנטילת ידים בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים אלא שאסו' לעשו' כן לכתחלה כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי עד שקובע ברכה לעצמו לברך בורא פרי הגפן עכ"ל ובהגהו' אשירי בפ"ב דברכות כת' בש' א"ז אין נוטלין מיין שלנו לידים אבל משכר ודבש נוטלין בשעת הדחק עכ"ל ואין דבריו נראין בדבש ואפילו בשעת הדחק שהרי אינם מנקים עכ"ל רבי'. הא למדנו דהרבה רבוואתא ס"ל דשאר משקין אע"פ שאינם ראויים לשתית בהמה וגם אין בהם מראה מים כשרים לנטילת ידים ובודאי משום דחשובין הם אינם נפסלין מחמת שאינם ראויים לשתית בהמה תדע דכשהקשה הרא"ש והמרדכי לא הקשו אלא מפסולא דחזותא ואם איתא דכל משקה תלוי הכשרו בשתית בהמה ולא משגחינן ביה במה שהוא ראוי לאדם הוה להו להקשות נמי והא בעינן שהבהמה יכולה לשתותן אלא ודאי שמע מינה דהא דבעינן ראויין לשתית בהמה הוא דוקא במים הגרועים ומתוך דגריעי טובא ואינם ראויים לאדם לא מתכשרי אלא עד שיהיו ראויים לשתית בהמה אבל במשקין החשובים דמתהני האדם מהם לא קפדינן בהו אם אינם ראויים לשתית בהמה דהרי הם חשובים יותר מהראויים לשתית בהמה דמלתא דפשיטא היא דמשקה הראוי לאדם ליכא למפסלי' משום שאינו ראוי לבהמה ולפיכך לא הוה קשיא להו ממה שאינו ראוי לבהמה אלא קשיא להו מחזותא דהוי פיסול דפסיל אפילו במים היפים הראויים לאדם: עוד כד עיינינן במלתא שפיר אשכחנא דעיקר הכשר המים הוא בראויים לאדם ע"י הדחק ומה שתלו אותם בשתית הבהמה הוא דכל הראוי לבהמה יכול האדם לשתותן ע"י הדחק דהכי כתב רבינו יונה פרק אלו דברים דף מ"ד ע"ב מדפוס המאורות וז"ל חמי טבריה חזקיה אמ' אין נוטלין מהם לידים וכו' ואסיקנא דבמקומם כ"ע לא פליגי דשרי למשקל מניהו במנא כ"ע לא פליגי דאסיר ואיכא למידק דלעיל משמע שאפילו במים שהיד סולדת בהם נוטלין מים ראשונים שלא אסרו מים שהיד סולדת בהם אלא במים אחרונים בלבד מפני שאין מעבירין את הזוהמא אבל במים ראשונים מותרי' אפילו בכלי. וי"ל דהכא לא אסרו אותם מפני החמימות אלא מפני שהם מרים ביותר שאפילו ע"י הדחק אין אדם יכול לשתותן וגם אין ראוי לשתות מהם בהמה ולפיכך אסרו אותם בכלים אבל בחמי האור ודאי אפי' בכלים הם מותרים וכן מים אחרי' שנובעין חמין כמו חמי טבריא כיון שאינם מרים כ"כ כמותן שיכול האדם לשתות מהם ע"י הדחק יכול ליטול מהם בכלי עכ"ל הרי למדנו דעיקר פיסול המים המלוחים והמרים הוא מחמת שאינם ראויים לאדם לשתותן ואפי' ע"י הדחק ומה שתלו בשתית הכלב הוא דכל שראוי לשתית הכלב האדם יכול לשתותן על ידי הדחק ומאחר שכן מי המלח שראויין לאדם לטבל אכילתו בהן לא קרו מים המוכים אלא קרו מים היפים וראוי' הם וכשר' הם ובכן נתישבה ההלכה על מכונה דבר דבור על אפניו: