מהר"ף לח

נראה לע"ד פשוט דבטלים הם ואפילו שאין בחטים ששים כנגד הסובין ואפילו היו הסובין ודאי חמץ גמור דקי"ל בפסקא דמרן מוהר"י קארו ז"ל שפסק בסי' תמ"ז סעיף י' נותן טעם לפגם מותר גם בפס' והסובין פוגמין בודאי דבהידיא תנן כל שאין בהנאתו בנ"ט מותר עוד טעם אחר הא דקי"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לאו מדינא הוא. דקי"ל כרבי שמעון דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ובדין הוא אפילו של ישראל נמי לאחר הפסח מותר אלא דקא קניס ר"ש בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הואיל ועבר עליה בבל יראה ובבל ימצא וכי קא קניס ר"ש בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס כמבואר בדברי הרי"ף ז"ל בפרק כל שעה וכיון שכן חטים אלו דשאלה אפילו היה שעירב הגוי בהן אפילו חמץ גמור שלא מדעת הבעלים לא שייך למקנסינהו לבעלים כלל. וכ"ש שאין בסובין של גויים אלא משום חשש לתיתא בלחוד וכבר נתבאר דלתיתא דחטים אין בה חששא לאחזוקי בה איסור' אלא חומרא שהחמירו הגאונים ואסרוה משום חומר החמץ וכי תימא היינו דוקא בשל ישראל אבל בשל גוים מחזיקנן בהו איסורא הא לאו מלתא היא דבהידיא איתא בפרק כל שעה דף מ' אמר רב הונא בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכ' כזית מצה באחרו' וכתבה רבי' בעה"ט בסו' סי' תנ"ד ופי' בה כפירש"י ז"ל שפיר' שניכר בהם שלא החמיצ' שאין בהם סידוק ולא הכסיפו פניהם. הרי ברור דלא חיישינן לבצקות של גוים מחשש חימוץ מחמת לתיתא וגם לפירוש ר"ח והר"ן דאמרי דחיישינן לבצקות של גוים שמא ערבי בהן שאור אלא דבצקות של גוים שממלא כריסו מהם היינו שלשה הגוי בפני ישראל וראה שלא עירב בה שאור נר' דוקא להא הוא דחיישי אבל חשש לתיתא ליכא אפילו בלתיתא של גוים דאם איתא דיש לחוש לא הוו שרו למלאת כריסו מבצקם. גם מרן רבינו הגדול מוהריק"א ז"ל העלה על שלחנו הטהור סי' תנ"ג סעיף ד' ז"ל בשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק ע"כ והיא שאלה לגאון הביאה רבי' בעל הטורים ז"ל ואם היה חשש חימוץ בלתיתא לא הוו שרו ליקח קמח מן השוק הרי נתבאר דהני חטים דשאלה לית בהו חשש איסורא לא מצד הלתיתא ולא מצד הסובין של גוים שנתערבו בהם אלא חטים אלו מותרים באכילה. והא דכתיבנא טעמי טובא לכל מלתא ומלתא לאו דצריכ' להו לכולהו טעמי למהוי כולהו סניפין למשרי קטרין ובלאו הכי לית חילא למשרי דלע"ד נראה דבכל טעמא וטעמא לחודיה ויש ספק למשרי שרויותא להידיא אלא דאייתינא לכולהו הני טעמי משום דאשכחנא להו ולא חזי לן למשבקינהו וכתיבנא להו משום יגדיל תורה ויאדיר ועוד דיהוו לנא לדכרנא לענייני אחריני דשייך בהו חד טעמא וטעמא אחרינא לא שייך משום הכי הוא דכתיבנא להו לכולהו: סימן טז שאלה עישור נכסים שנוטלות הבנות מעזבון אביהם אם הוא עישור כל הנכסים שהניח בשעת מיתה או הוא אחר שתטול האלמנה מהנשאר יקחו עישור מה שנשאר: תשובה נלע"ד שהעישור שנוטלות הבנות מעזבון לפרנסתם הוא אחר שתגבה האלמנה כתובתה דגרסינן בפרק מציאת האשה דף ס"ח אמר רבי בת הנזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים אמרו לו לרבי לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן אין לו לבן במקום בנות כלום אמר להם כך אני אומר ראשונה תטול עישור נכסים שניה במה ששיירה ושלישית במה וחוזרות וחולקות בשוה ע"כ למדנו מהאי סוגייא דהיכא דלא ישאר לבן כלום לא אמרי' הבנות יטלו עישור נכסים א"כ הכא נמי אם אתה אומר שהבנות יטלו עישור הנכסים בשעת מיתה לדבריך מי שהניח אלף זוז והניח אלמנה שכתובתה תשע מאות זוז והניח בן ובת תטול הבת מאה זוז שהם עישור הנכסים והתשע מאות תטול האלמנה והבן יצא בלא כלום הא ודאי לא אמרינן אלא שמע מינה שהאלמנה תטול כל סכי כתובתה ואח"כ תטול הבת עישור מה שישאר. עוד ראיה קי"ל הבת בעישור נכסים בעלת חוב דאחי ולאו בעלת חוב דאב וכיון שהיא בע"ח ודאי לא תטול אלא מהנכסים שירשו וזכו בהם והם בני חרי דאלו ממון המשועבד לא מקרי ממונו להתחייב עליו כדאשכחן גבי נוטלי צדקה דאם יש לו ממון הרבה והוא משועבד לכתוב' אשה או לבעלי חוב הרי זה יטול מן הצדקה ומכאן אנו למדין דהוא הדין אם היו חובות על אביו לא תטול הבת עישור נכסים אלא מה שישאר אחר פריעת הבעלי חובות ולא כתובת האלמנה בלבד תקדים לפרנסת הבנות אלא גם מזונות האלמנה קודמין לפרנסת הבנות כמבואר בא"ה בטור ובבית יוסף סוף סי' קי"ג. וכן העלה מרן הר"י קארו ז"ל על שלחנו הטהור בא"ה סי' קי"ג סעיף ו' וז"ל מי שמת והניח אלמנה ובת אין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ואפילו מתה הבת אחר שנשאת אין הבעל יורש פרנסה הראויה להנתן לה שהרי כולן בחזקת האלמנה שתהא נזונת מהם עכ"ל. והוא מלשון הרמב"ם בפ"כ מהלכות אישות והטעם מבוא' בטור בסימן הנז' שהאלמנה ב"ח דאב והבת בע"ח דאחי וכיון שכן אין לבת כלום במקום בעלי חובות דאב: סימן יז שאלה ראובן נפטר לב"ע והניח אחריו בן גדול מאשתו ראשונה שנשא אותה בליגורנא והניח אלמנה שנשא אותה פה נא אמון ועמה בן קטן ושתי בנות קטנות והבן הגדול שהוא מהאשה שנשא בליגורנא תובע כתובת אמו מדין כתוב' בנין דכרין שכך נוהגים בליגורנא עתה יורנו מורה צדק אם יזכה בכתובת אמו כמנהג ליגורנא או דילמא לא יזכה דאזלינן בתר המקום שנפטר שם דלא נהגא כתוב' בנין דכרין ושכרו כפול מן השמים: