מהר"ף לז

סימן טו שאלה לרשיד מעשה שהיה כך היה שלתת גוי החטים של ישראל ביו"ט אחרון של פסח בין מנחה למעריב בלתי ידיעת ישראל כמו שנוהגים שלוקחים מעט מן החטים ורוחצים אותם במים היטב ואח"כ מערבים אותם בתוך החטים שרוצים לטחון ומשפשפין היטב עד שיתערבו יפה בכל החטים ותוסר העפרורית הדבוקה בהם ואח"כ נותנין סובין בתוך החטים ומערבי' אותם היטב עד שישאבו הלחות של המים והעפרורית ונסתפקנו אי הוי חמץ שעב' עליו הפסח ואסור בהנאה אם לאו יורנו מורנו ושכרו כפול: תשובה חטין אלו מותרין הם אפילו באכילה ולית בהו שום חשש דהא מדינא דגמ' מותר ללתות החטים. דגרסינן בפרק כל שעה דף מ' ת"ר אין לותתין שעורים בפסח ואם לתת נתבקעו אסורו' לא נתבקעו מותרות. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שאלו מניחן על פי הביב והן מתבקעות מאיליהן. ושמואל אמר נתבקעו ממש עבד שמואל עובדא בדורא דבי בר חשו נתבקעו ממש. אמר רבה בעל נפש (פרש"י חסיד) לא ילתות אפילו חטים דשרירי אמר רב נחמן מאן ציית לאבא דאכיל נהמא דעפושא דהא בי רב הונא לתתי ובי רבא בר אבין לתתי אמר רבא מותר ללתות והדר אמר' רבא מצוה ללתות ע"כ הרי ברור בגמרא דמן הדין מותר ללתות. אלא שהגאו' משו' חומר החמץ אסרוהו האידנא כדאית' בהרי"ף ובטור וכיון שכן חטי' שנלתתו בדיעבד מותרין הן ולא עוד אלא נראה פשוט דלתיתא שלנו גריעא טובא מלתית' שלהם שכך כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' חמץ וז"ל החטים מותר לבלול אותם במים כדי להסיר סובן וטוחנין אותם מיד כדרך שטוחני' הסולת וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב שלא יבללו החטים במים גזרה שמא ישהו ויחמיצו עכ"ל הרי ברור שבלילת החטים שלהם היתה כדי להסיר סובן וכן פרש"י פ' כ"ש דף ל"ו לתית' לשורן במי' מעט ולכותשן במכתשת להסי' מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה ובודאי שהבלילה המסירה סובן של חטים צריכה להיות שרויה במים רבים ושוהין במים זמן מה עד שתנתק ותנשר קליפתן כדי שיוכלו להסירה במכתשת או ע"י דריכת הרגלים כמו שעושין במקומנו מה שאין כן בבלילה שלנו שאינה אלא במעט מים כדי משיחה ואין שוהין במים כלל כי אם כדי שתתקנח העפרורית מהם בלחוד וכל כי האי קילא טפי מהבלילה שלהם ומצד השעורין המעורבין בחטים דאסורים ללתות מדינא דגמרא נמי יש להקל דהא תניא ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות וממה דאפליג בה מר עוקבא ושמואל דלמר עוקבא מאי נתבקעו דרפו עד דאלו מניחן על פי הביב מתבקעו' כך הר"ן פי' שתפחו ומחמת הניפוחן מתבקעות כשמניחן על פי הביב (וכך פירשה הרמב"ם ז"ל בפ"ה) ולשמואל עד שיתבקעו ממש משם ראיה דהני שערי דלתיתא דילן לית בהו חשש חימוץ דהא חזינן דבלילה דילן לא מתפח להו ולא מרפא להו לא לחיטי ולא לשערי אלא עדין קשין הן ושרירן ולא מתבקעות על פי הביב ולא דמו לחיטי שטבעו בנהר מגו דטבעו במים רבים ומינח נייחי אתו לידי חימוץ ואפי' לא נתבקעו אבל גבי בלילה שזליפתה מועטת לא חיישינן אלא בנתבקעו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכ"כ הגהות מי"י בפ"ה וכן נראה מתשובת הרשב"א סי' ק"ב עוד טעם אחר חזינן להרי"ף והרא"ש בהאי פלוגתא דמר עוקבא ושמואל כתבו וז"ל וכיון דלא איפסיקא בהא הלכת' בהידיא לא כמר עוקבא ולא כמר שמואל עבדינן לחומרא כמר עוקבא דה"ל ספיקא דאורייתא והני מילי לענין מכלינהו להני שערי בענייהו אבל אי משתכחי בהדי בשולא ולא נתבקעו כיון דאסור חמץ במשהו דרבנן הוא לא אסרינן לההוא בשולא דאשתכחו ביה תרי או תלתא שערי אלא א"כ נתבקעו כשמואל משום דהוי ספיקא דרבנן ואזלינן ביה לקולא ויש אומרים דהלכה כשמואל דמר עוקבא תלמיד דשמואל הוא וקי"ל דאין הלכה כתלמיד במקו' הרב ועוד דהא עביד שמואל עובדא ואי לאו דקים ליה דהכי הלכתא לא עביד עובדא ע"כ לשון הרי"ף והרא"ש ז"ל הנה למדנו מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל תלתא קולי לעובדא דילן חדא דאפילו את"ל דיש לחוש לשערי דנלתתו בהדי הני חיטי לדמר עוקבא אפילו הכי לא אסרי להו לחיטי במה שהוא כיון דאסור חמץ במשהו הוא מדרב' הוה ליה ספיקא במלתא דרבנן ונקטינן בה כשמואל לקולא ואפילו ביומא קמא דפסחא דלא אסרי אלא א"כ נתבקעו ממש או אין בחטים ששים כנגד השעורים דהשתא הוי ספיקא דאורייתא. עוד קולא אחריתי דהאי עובדא הוה ביום שמיני דפסחא דהוא דרבנן אפילו הוה דלתת שערי בלחודייהו נקטינן בהו כשמואל ולא אסרינן להו עד שיתבקעו ממש דהוא הדין והוא הטעם דלא שנא ועוד קולא אחריתי דהא הרי"ף והרא"ש ז"ל חשו לסברת מאן דנקטי הלכה כשמואל וכתבו סברתם והעלוה על ספר ונתנו בה תרי טעמי שהם עיקריים ויסודיים והם עיקר ויסוד בכל התורה כולה האחד דפסקו כשמואל מטעמא דמר עוקבא תלמיד דשמואל ואין הלכה כתלמיד במקום הרב דהכי קי"ל בכל התורה בר מבתראי מרבא ואילך דהלכה כבתראי ועוד מטעמא אחרינא פסקו כשמואל משום דעביד עובדא וקימא לן בכל התורה כולה דמעשה רב ועיקר גדול לפסק הלכה. וכמו שכתב הרמב"ם בפ' י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ו' דלע"ד נראה פשוט מדהעלו הרי"ף והרא"ש ז"ל לסברת הייא מלתא בתרי טעמי דחזינן להו להרי"ף והרא"ש ז"ל בכל דוכתא דבחד טעמא מהני טעמי נקטי אינהו הלכתא פשיט לן דמשום הכי העלוה לאשמעינן דמאן דבעי לסמוך עלה דהאי פסקא ולעביד עובדא כוותיה דיש לו לסמוך עליה ואפילו ביומא קמא דפסחא ומכל שכן וק"ו ליום שמיני של פסח שהוא דרבנן אפילו לפי פסקא דהרי"ף והרא"ש ז"ל נקטינן לקולא כשמואל עד שיתבקעו ממש דהכי היא סברת הרי"ף והרא"ש ז"ל ומצד הסובין שעירבו בחטים