מהר"ף לג

הוה ליה חזק' דחיות' כדאמר' בגמרא ומן הדין יורש: היבם לפחות חצי נצ"ב כשאר היבמות שמתו: כל זה כתבתי לפי מה שכתב רש"י ז"ל בהך דשב' דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא כמו שכתבתי לשונו: אמנם מצאתי בגליון פרש"י כתיבת יד וז"ל וליכא למפרך מהא דאמר לעיל דעובר מת קודם אמו דטעמא מאי כל זמן שהעובר במעי אמו ניזון העובר ע"י האם כדאמר במס' נדה דסתום הפתוח ופתוח הסתו' ומיד כשמ"ה מטיל טפה לתוך פה האם הולכת הטיפה בתוך מעי העובר ואיידי דזוטרא חיותיה מיית ברישא אבל יושבת על המשבר כבר נעק' העובר במעיה ופתוח הפתוח וסתום הסתום ואינו נזיון מאותה שעה ע"י האם ולא מיית עם אמיה והטיפה אינה מזקת שהרי כבר נסתם אותו הפתח כמו שכתבתי מצאתי כתוב לר"י ע"כ וכ"כ תוס' פר' יוצא דופן וז"ל והא דאמ' בהשוח' במתה אימיה והדר ילידתיה היינו נמי כשנהרגה א"נ כגון דמתה אמו מחמת לידה דכיון דעק' הולד לצאת אז לא מיית כדאמר שמואל שילהי פ"ק דערכין ישבה על המשבר ומתה מחתכין אותה בשבת ומוציאין הולד ע"כ ובכך עלו דברינו כהוגן דיושבת על המשבר גופא אחרינא הוא כיון דעק' ולפיכך מחללין עליו שבת משא"כ במעוברת שמתה ואפשר לישב לשון רש"י ז"ל ולומר שגם הוא ביושבת על המשבר לחוד הוא דקאמר דזמנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא ולא חש לבאר דביושבת על המשבר דוקא קאמר משום דבהידיא אמר שמואל האשה שישבה על המשבר וכו' ואין צורך לכפול הדברים המפורשים בגמרא ומשום דאמרינן בגמרא דספיקא הוי כתב הוא ז"ל דזמנין דמיקרי וכו' אלא שעכ"פ אנו צריכין למה שתרצתי קודם לדעת האומרים דדוקא בן יום א' נוחל ומנחיל דהא מסיימי תוס' שם פ' יוצא דופן וז"ל וא"ת א"כ עובר נוחל ומנחיל בישבה על המשבר ומת תחלה וי"ל דאה"נ ונקט בן יום אחד משום דפסיקא ליה דנוחל ומנחיל אבל עובר לא פסיקא ליה ע"כ וא"כ לרוב הפוסקים דפליגי אהא וסברי דעובר לא ירית כלל אפילו בישבה על המשבר ומתה תחלה ודוקא ילוד נוחל ומנחיל צ"ל דשאני שבת דמחללין אחר כמה ספיקות אע"ג דלית ליה חזקא דחיותא וכן כתבו התוס' ז"ל בסו' אותו דבור לענין אחר וז"ל וא"ת את"ל דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי כמו נח בקופס' אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רה"ר לקרוע האם כדמוכח בפ"ק דערכין וי"ל דמ"מ משום פקוח נפש מחללין את השבת אע"ג דמותר להורגו דהא גוסס בידי אדם ההורגו פטור כדאמ' בפרק הנשרפין דרוב גוססין למיתה ומחללין את השבת עליו כדאמר' פ' בתרא דיומא דאי' מהלכ' בפקוח נפש אחר הרוב ע"כ. ועל כרחין לתרץ באחד מהשני דברי' שכתבתי או דחלול מפני פיקוח נפש שאני או דישבה על המשבר שאני כי היכי דלא תקשו הסוגייא מדידה לדידה דמעיקרא מקש' בכח והא קי"ל דולד מיית ברישא והדר אמר איפכא דמחללין השבת על הולד מספיקא שמא ימצא חי דזמנין דהוי הכי ולמדנו לדברי הכל דיבמה מעוברת שמתה ירית לה יבם ע"פ מה שביארו ז"ל דעובר מיית ברישא. ועוד להכריח ירושת היבם ליבמה מעוברת כמו שיתבאר לפנים מדברי התוספות ז"ל: ובהכי ניחא לי שלא הזכירו הפוסק' דין שומרת יבם מעוברת שמתה או כשמתה תוך ג' חדשים למיתת הבעל שהיא ספק מעוברת מן הבעל והזכירו סתם דין יבמה שמתה דכלהו יבמו' דין אחד להן בענין ירושתן דאי לאו הכי כל כי הא ודאי איבעי להו לתנאים או לאמוראים או לגאונים או לפוסקים ז"ל לאודועי דין ירוש' יבמה מעובר' שמתה או יבמה שמתה תוך שלשה חדשים כיון שנשתנה דינן משאר יבמות אלא ודאי דין אחד להן בענין הירושה והדברים פשוטים וברורים ואין צריך להאריך בפשוטות: ולענין יישוב מאי דס"ד מעיקרא דירתי לה קרוביה ממה שאמרו בגמרא אליבא דר"ל ובן אין לו עיין עליו דמשמע דבעודה מעוברת הוי כמו שיש לו בן דלא ירית יבם מידי הא כדאיתא והא כדאית' ולא מכרעא הך לנ"ד כלל דבשעת חליצה היה העובר חי ואמרינן ביה עיין עליו לר"ל דקימא לן כוותיה אבל סמוך למיתת היבמה כבר מת העובר וקרינן ביה שפיר ובן אין לו אפי' לר"ל דאמר עיין עליו דהא לי' ליה וכן נראה פשוט מדברי התוספות ז"ל שכתבו שם וז"ל ור"ל סבר בן אין לו עיין עליו הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים. וא"ת א"כ תפטר לשוק בלא חליצה כמו בזרע פסו' דנפ' לן נמי מאין לו ואמאי נמי אמרינן לקמן דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וי"ל דאמרינן נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק ע"כ הרי משום דבאותה שעה ראוי להתקיים הוא דאמרינן עיין עליו אבל כל שבאותה שעה אינו ראוי להתקיים שכבר מת לא אמרינן ביה עיין עליו דלאו כלום הוא ועוד למדנו מדבריהם ענין שני דדוקא לענין שלא תחלוץ ולא תנשא כל שעומדת בספק הוא שאמרה תורה עיין עליו. אבל לעולם אפילו באותו זמן שעומדת בספק אגידא ביבם ולא מפטרא מן היבום אפילו באותו זמן שעומדת בספק: וכן כתבו התוס' בפי' במסכת נדה פרק יוצא דופן אהא דאמר התם כנעוריה פרט למעוברת וז"ל וא"ת תיפוק ליה מוזרע אין לה עיין עליה כי היכי דפסלינן בפרק החולץ חליצת מעוברת מאין לו עיין עליו וי"ל דהתם לא קאמר אלא עיין והמתן אם יהיה ולד של קיימא אבל לא מיפטרא מן היבום משום דכתיב ובן אין לו וכו'. הרי ברור דאגידא ואינה פטורה מן היבום דשומרת יבם היא באותו זמן עצמו אלא שצריכה להמתין לבד. וידוע הוא שנכסי צאן ברזל כולם או חציין לכל חד כדאית ליה בחזקת יורשי הבעל קיימי וכמו שכתבו התוספות עצמם על משנה שניה דשומרת יבם שמתה וז"ל ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן בפרק מי שמת פליגי בית שמאי ובית הלל גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וכו' עד ורבינו תם אומר דלא דמיא הך לדהתם דהכא לא פליגי בית שמאי בכתובה אלא בנכסי מלוג וכו' אבל התם קתני סתמא יחלוקו משמע דבכתובה נמי פליגי והיינו טעמא דהתם אם הבעל מת תחלה האשה כמו שגבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לאשה כלום בנכסי הבעל עד אחר החליצה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים