מהר"ף כה

מתים על אביו ועל אמו צריך להמתין עוד עד שיגערו בו חביריו דודאי תלמודא אתא להחמיר עליו על אביו ועל אמו ולא להקל ומשום האי ייתורא דלישנא דירושלמי דמוסיף וקאמר על אביו ועל אמו עד שישלח פרע דייק סמ"ק שהכוונה בו שיגדל פרע אחר על אביו ועל אמו מלבד פרע דשאר מתים וסתם שילוח פרע שלשים יום כדילפינן לה פרע פרע מנזיר והכי קאמר על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים יום על אביו ועל אמו לא סגי בהני שלשים אלא צריך להמתין עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו משמע ודאי שישלח פרע ובודאי משמע פרע אחר דהיינו שלשים יום שניים או יגערו בו חביריו דאם גערו בו חביריו הפקיעו ממנו השלשים השניים. נמצינו למדין לפי סברת סמ"ק רבי שמואל שאל מר' מונא אם הרגל מפסיק על אמו גזרת התספורת בתוך שלשים יום דשאר מתים והשיב לו רבי מונא כל דבר שתלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק דהיינו חל הרגל בתוך שבעה מפסיק ממנו גזרת שבעה חל הרגל בתוך שלשים מפסיק ממנו גזרת שלשים נמצא שאין הרגל מפסיק אלא גזרת הימים שחל בתוכם ברם הכא דהיינו גזרת תספור' דאב ואם אינה תלויה בשלשים יום כשאר מתים אלא תלויה גם בגזרה אחרת אחר השלשים דהיינו לשלח פרע אחר השלשים דהיינו שלשים יום שניים או יגערו בו חביריו ואין הרגל מבטל אלא חדא גזרה דהיינו שבעה ושלשים דשאר מתים זהו פי' הירוש' לדעת סמ"ק ומעתה לפי זה דכשעברו השלשים יום הראשונים ונכנסו השלשים יום השניים דאב ואם שהרי אין כאן לפניו אלא גזרה חדא דהיא גזרת השלשים השניים וחל בהם הרגל סבירא ליה לסמ"ק דשפיר מצינן למימר דהרגל מפסיקן שהרי הרגל מפסיק גזרת הימים שחל בהם. והרמב"ם ז"ל אע"ג דגריס בירושלמי כסמ"ק עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו בעובדא דרבי שמואל לא גריס כסמ"ק דמכת אמיה תמניא יומין קמי מועדא אלא גריס כתוספות רבי שמואל מנה תלתין יומין קמי מועדא ומשום הכי פסק שאין הרגל מפסיק גזרת התספורת על אמו אפילו שחל אחר שלשים. ומה שהכריח להרמב"ם לנוד מגרסת התוס' דגרסי כירושלמי עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו וגריס איהו או יגערו בו חביריו נראה לע"ד דלפי גירסת התוס' דגרסי ויגערו על כרחין לומר דסבר הירושלמי דצריך לשלח פרע אחר שלשים יום דשאר מתים וגם צריך שיגערו בו חביריו דהכי דייק לישנא דהירושלמי דקאמר על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שישלח פרע משמע ישלח פרע בתר שלשים דשאר מתים וגם יגערו בו חביריו דאי תימא האי עד שישלח פרע קאי אשילוח פרע דשלשים יום שזכר הוי שפת יתר והכי הוה ליה למימר על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ומשמע ודאי על אביו ועל אמו לא סגי בשלשים יום דשאר מתים אלא צריך עוד שיגערו בו חביריו ומדכפל לשונו והוסיף וקאמר על אביו ועל אמו עד שישלח פרע ויגערו משמע דתרתי בעי אחר שלשים יום דשאר מתים דישלח פרע אחר וגם יגערו בו חביריו ולפי גירס' זו הירושלמי פליג אתלמודא דידן וקי"ל דכל טצדקי עבדינן כדי להסכים רבוואתא אהדדי דגדול כח השלום ומשום הכי נקט הרמב"ם בירושלמי כגירסת הספרים המסכמת לתלמוד דידן ומעתה נתבאר פירוש רבינו הגדול מוהר"י קארו ז"ל בדברי הרמב"ם שהוא מוכרח ויציב ופירוש מה שכת' רבינו הגדול מוהר"י קארו בדברי הרמב"ם יהיה הרבה מאד. נראה לומר שאפשר שיהיו מ' או נ' יום ושפיר קרינן בהו הרבה מאד וראיה לזה דאמרי' בפ' אלו מגלחין ביוסף הכהן שנשא בת אחות אשתו לאלתר ואעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה ובעי תלמודא מאי זמן מרובה א"ר פפא לאחר שלשים יום הרי דל' יום קרי זמן מרובה והוסיף רבינו הגדול לכתוב הרבה מאד לאפושי עוד ך' יום כדאמ' ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים שלשה. ולעולם נראה לע"ד שאינם יותר מששים יום ודייקנא לה מדכתב הרמב"ם ז"ל על אביו ועל אמו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו משמע דעל אביו ועל אמו צריך שישלח פרע יותר על השלשים יום דשאר מתים וסתם שילוח פרע הוי שלשים כדכתיב ופרע לא ישלחו נמצינו למדין דלהרמב"ם ז"ל היכא דליכא חבירים שגוערים בו ימתין עוד מלבד השלשים יום דשאר מתים שלשים אחרים ובהכי יצא ידי חובתו על אביו ועל אמו ועל ענין שבא בשאלה דהפוסקים כולם פסקו שהרגל אינו מפסיק על אביו ועל אמו אפילו אחר שלשים לבד מסמ"ק דס"ל דאם פגע הרגל אחר שלשים הרגל מפסיק והוקשה להם מה מקום למחלוקת זו וכו' כבר נתבאר דיש למחלוקת זו מקום גדול דלסמ"ק אם פגע ערב הרגל אחר שלשים ואין לו חברים שיגערו בו הרגל מפסיק דס"ל דהוי מלתא שתלויה בגזרת שלשים ולשאר פוסקים לא מהניא פגיעת הרגל אף לאחר שלשים להפסיק ממנו גזרת התספורת על אביו ועל אמו אלא בגערת החברים: ולענין שבא בשאלה דהואיל ודין זה עיקרו משום כבוד אב ואם דליהוי להו היכירא דלמא הולכים בספיקו לחומרא לע"ד נראה לא תהא מצוה זו דרבנן בכיבוד אב ואם גדולה ממצוה דרבנן בכבוד התורה דאזלי' בספי' לקולא ספק אמר אמת ויצי' אינו אומר דהכי דק"ל אמת ויציב דרבנן אע"ג דהיא משום לתא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים ספק קרא הלל אינו קורא ואע"ג דהוי שבח וכבוד למקום ב"ה ואם נבוא לחוש לכבוד אב ואם במלתא דעיקרא דרבנן כ"ש דניחוש לכבוד המקום ב"ה להחמיר להללו ולכבדו אלא אין לנו אלא מה שאמרו רבותינו ז"ל ספיקא דרבנן לקולא לא נביט לחומרו של דבר ולא לקולו כל חיוב שחייבונו הם מדבריהם בין שיהיה על דבר חמור כגון שבות דשבות שהוא חיוב סקילה וכרת בין שיהיה שבות די"ט דהוי לאו גרידא אזלינן בספיקן לקולא וא"ת והלא כתוב בה"ג פח"ז חובה נת"ר רשות ופליג רבי יוחנן ואמר דברים שבצנעה נוהג וקאמרי רבנן דהלכתא כרבי יוחנן ואע"ג דשמואל קא מיקל דכי אמרי' הלכה כדברי המיקל באבל היכי דפליגי תנאי אבל בפלוגתא דאמוראי לא עכ"ל והביאו דבריהם הרא"ש ז"ל בריש פ"ק דכתובות והתוספות פרק אלו מגלחין דף כ"ד והרמב"ן ז"ל בת"ה וסמ"ג והסכימו הם לדבריהם דה"ג נראה דהאי כללא דהלכה כדברי המיקל דוקא בפלוגתא דתנאי הוא דנקטינן כדברי המיקל אבל כדאמוראי לא אם כן כ"ש