מהר"ף כד

ונפקא מנה שאם חל ערב הרגל יום ל' שמותר לגלח בו כשאר ימות השנה אם גערו בו חביריו ביום שלשים דנהי דאם לא גערו בו בשאר ימות השנה צריך להמתין ולהשלים שלשים שניים מ"מ אם גערו בו ביום שלשים מהני אפילו בלא רגל עכ"ל ההגהות הרי נתבאר לנו בהידיא דמאי דקאמר סמ"ק שיעור גערה שלשים יום לא למימרא דעד שלא יעברו שלשים יום שניים לא יוכלו חביריו לגעור בו אלא הכוונה היא להיכא דלא גערו בו חביריו מאיזה סבה שיהיה עד כמה יתעכב וימתין מלהסתפר וקאמר דשיעור הגערה כלומר צפיית הגערה שיגערו בו חביריו היא דסתם כל אדם אין חביריו מתעכבים מלגעור בו יותר מל' יום וכשעברו ל' יום כבר עבר הלך לו הזמן שראוי לגערה ואין צריך להמתין עוד ואע"ג שיש לו חברים ולא גערו בו לא איכפת לן בהו דבטלה דעתם אצל כל אדם. וטעמא דמלתא נראה לי דעיקר הגערה הוא משום שחביריו מקפידין על צערו ומצירים על נוולו ומשום הכי גוערין בו שיסתפר אי נמי משום כבודם שמקפידין על חברתם עם אדם מנוול ודכוותה מאי דגרסינן בירושלמי סוף פרק אלו מגלחין על כל המתים אסור לילך בסחורה עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו צא עמנו ע"כ ובודאי דההיא גערה שאומרים לו צא עמנו אפשר שחסין על בטלתו וחסרון כיסו וגוערין בו שיצא עמהן להתעסק ולהרויח כמנהגו. אי נמי משום שיש לו עמהם חברה בממון ומקפידין חבריו על בטלתו על שאינו טורח עמהם. והנה מדברי רבינו בעל הטורים בסוף סי' שפ"ט שכתב ויגערו בו חביריו לומר לו לבוש כלים המגוהצים לכבוד הרגל וע"כ והם מדברי הרמב"ן ז"ל בת"ה והרא"ש ז"ל פרק אלו מגלחין סוף דף ל"ט וריש דף מ' ומסיימי בה וטעמא דבעינן רגל דבלא רגל אין חביריו מכירין בו אם לובש כלים חדשים ואין לגעור בו ואילו בתספורת כיון שהכביד שערו גוערין בו עכ"ל. נראה מדבריהם אלו שהקפדת החברים היא על צערו וניוולו שיהיה מנוול ברגל ומדברי התוספ' דגרסי בירושלמי עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו עכ"ל נראה שהקפדתם שאינם רוצים להתחבר עמו שהוא מנוול ולע"ד נראה דבין גערו בו מצד עצמם ובין גערו בו מצד עצמו מהניא גערתם דכיון שטעם הגערה משום הקפדתם כ' אין לדבר קצבה וגבול אלא הכל לפי מה שהוא האדם ולפי מה שהם חביריו יש אדם חשוב או מעונג שמתנוול ומצטער במעט ימים ויש חבירים חשובים שמקפידין ומצירים מיד ולעולם אני אומר כיון שחז"ל תלו היתרו של דבר בגערת החברים כל מה שימהרו חביריו לגעור בו בראותם שהכביד שערו וחבירם מצטער או מתנוול עליהם מצוה דאהבת החברים קעבדי ואגב אורחין למדנו מדברי רבינו בעל הטורים והרא"ש והרמב"ן ז"ל שכתבו דמחמת הרגל ניוול האדם ניכר ולכן תלו היתר לבישת כלים חדשים ומגוהצים ברגל ובגערת החברים מכאן יש ללמוד דאם חל ערב הרגל אחר שלשים יום מיד הוי זמן גערה לכל אדם שאין לך אדם מישראל שחסרון התספורת אין ניוול הוא לו אפילו בימים מועטים שהרי גזרו ואסרו לספר בחול המועד מטעם כדי שיסתפר בערב הרגל כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. הרי שחסרון התספורת ברגל ניוול הוא לכל אדם מישראל אפילו למי שאינו חשוב ולא עוד אלא כיון דקיימא לן דיום שלשים הוי כלאחר שלשים ומותר להסתפר בו על שאר מתים אם חל ערב הרגל ביום שלשים מהניא ביה גערת החברים על אביו ועל אמו ומסתפר בו ושפיר קרינן ביה אחר שלשים דהא לישנא דברייתא קתני על כל המתים מסתפר אחר שלשים ואפילו הכי אמרינן כיון דהניצה החמה ביום שלשים בטלו ממנו גזרות שלשים דמקצת היום ככולו ומהנץ החמה ואילך ביום שלשים חשוב לאחר שלשים ועלה קתני על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו משמע דלאחר השלשים מיד אם גערו בו חביריו מהניא גערתם וכיון שכן אפילו ביום שלשים משעה דחשבינן לה לאחר שלשים הוי זמן גערה: אבל יש לדקדק בדברי סמ"ק שכתב דשיעור גערה שלשים יום והוא מדברי הירושלמי צריכא לי תלמוד דמנא ליה הא דלכאורה נר' דלא הוזכר בירושלמי: ועוד עיקר דינו דיליף מהירושלמי שהרגל מפסיק שלשים יום דגערה אדרבא איפכא חזינן ליה להירושלמי דהתוס' כתבו בשם הירושלמי והביאו מרן מוהר"י קארו ז"ל בסי' ש"ץ וז"ל כתבו התוספות בשם הירושלמי דגרסינן רבי שמואל בר אבדימי מנה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לרבי מנא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו ויאמרו לו צא מעמנו עכ"ל הרי מבואר בהידיא שהירושל' סובר אע"ג דכבר עברו שלשים יום אין הרגל מפסיק. וי"ל דסמ"ק גריס בירושלמי כגרסת ספר הירושלמי שבידינו רבי שמואל בר אבדימי דמכת אימיה קמי מועדא תמניא יומין אתא שאיל לרבי מנא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו ע"כ. נמצא לפי גירס' זו שאלת רבי שמואל היתה אם הרגל מפסיק על אביו ועל אמו גזרת התספורת בתוך שלשים כשאר מתים דהא יום שמיני למיתת אמו היה ערב הרגל ולפי גירס' זו אין מכאן ראיה אלא לשלא יפסיק הרגל גזרת התספורת בתוך שלשים יום כשאר מתים אבל לשלא יפסיק הרגל הגערה אחר שלשים אין ראיה ומה שכתב סמ"ק דקאמר בירושל' דשיעור גערה שלשים יום נראה דדייק לה מייתור לשון הירושלמי דקאמר עד שישלח פרע או יגערו בו חביריו דאי האי שישלח פרע משמעו שילוח פרע כסתם שילוח פרע דהיינו שלשים יום דשאר מתים א"כ לא איצטריך למימרא דהוי שפת יתר והכי הוה ליה למימר כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיק ברם הכא עד שיגערו בו חביריו ותו לא מידי ומסוגיית הירושלמי דייקא האי דיוקא דסמ"ק שפיר טפי דגרסינן בסוף אלו מגלחין על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו ע"כ מהאי לישנא מדייקא שפיר טפי האי סברא דסמ"ק דאי תימא דהאי עד שישלח פרע הוא כסתם שילוח פרע דהיינו שלשים יום דשאר מתים לא צריכא למימרא דהוי שפת יתר והכי הוה ליה למימר על כל המתים אסור בתגלחת עד שלשים על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ואנן ידעינן דרוצה לומר דלאחר שילוח פרע דשאר