מהר"ף טו

וחמירא דטבל היא דלכולי עלמא הני תרתי במשהו נינהו וטעמא כדמפרש התם בפר' בתרא דע"א גמרא אלו אסורין ואיסורן בכל שהן וכן פסק ר"ת ורוב ככל הפוסקים ז"ל עכ"ל הרשב"א בת"ה הרי הרשב"א נקיט הלכה כמימרא דרבא דפרק ג"ה דקאי ככולהו תנאי ואמוראי ותירץ דפלוגתא דאביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי וחלא דשכרא וחלא דחמרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי היא ביין נסך ובטבל דאיסורן במשהו אבל בשאר איסורין נקטינן כההיא דרבא דפר' ג"ה: והרמב"ם ז"ל ג"כ אזיל בהאי שיטה וס"ל דעיקר הדין כמימרא דרבא דפרק ג"ה אלא באוקמתא דפלוגתא דאביי ורבא יש לו דרך אחרת וסבי' ליה דהא דאמר רבא חמירא דחיטי וחמירא דשערי הוי מין ומינו אינה לענין חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה דזה הוי בכלל מין בשאינו מינו ובטעמא תלי איסוריה אלא ס"ל דהאי פלוגתא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי לענין צירוף שתי החמירו' אתמר שאם היו חמירא דחיטי וחמירא דשערי מעורבין יחד ונפלו לתוך עיסה של חטים או לתוך עיסה של שעורים ואין בכל אחת מהן כדי לחמץ העיסה ובהצטרפות שניהם יש בהם כדי לחמץ קאמר רבא דאהני היותם שם אחד דהואיל ושם שאור עליהם חשיב כמין במינו ומצטרפין לשער בהם כדי לחמץ בעיסה של חטים אם היה טעם שניהם טעם חטים או כדי לחמץ בעיסה של שעורים אם היה טעם שניהם טעם שעורים שאם היה טעם שניהם טעם חטים ונפלו לעיסה של שעורים או אם היה טעם שניהם טעם שעור' ונפלו לעיסה של חטים הוי מין ושאינו מינו וכדקאמר רבא בפרק ג"ה אלא על כרחין לומר דלא אסרי בעיסה של חטים אלא א"כ היה בהם טעם חטים והוא הדין כשנפלו לעיסה של שעורים אלא א"כ היה טעם שניהם טעם שעורים וכדתנן בפ"ב דערל' ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר במין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש כדי לעלות בא' ומאה ובין שאין בו לעלות בא' ומאה אסור ע"כ הרי דשאור לא אסר משום חמוץ דמין במינו עד שיהיה שאור של חטים בעיסה של חטים וביש בו כדי לחמץ ורבא חידש לן דהיכא דשאור של חטים ושאור של שעורים היו מעורב' יחד ונפלו לתוך עיסת חולין ואין בכל א' מהם לבדו כדי לחמץ ובהצטרפות שניהם יש בהם כדי לחמץ אהני לן שם שאור הואיל ושם שאור א' חשיב כמין במינו אם היה טעם שניהם טעם חטים אין מצטרפין ע"י השם לאסור עיסת חטים וכן לגבי עיסת שעורים לא אסרי לה עד שיהיה בהם טעם שעורים וא"ת מאי אהני לן הא דאמר רבא דאזלינן בתר שמא הא מ"מ לא אסרי בעיסה של חטים אלא א"כ היה טעם שניהם טעם חטים וכן לא אסרי עיסה של שעורים אלא א"כ היה טעם שניהם טעם שעורים נמצא דסוף סוף בתר טעמא אזלינן דלא אסרינן לעיסה של חיטין אלא שיש בשאור טעם חטים דהוי מין ומינו בטעמא לא קשיא דע קימא לן אין המחמץ מחמיץ אלא לפי חשבון ולפי זה אי לא הוה אזלינן בתר שמא אלא בתר טעמא וכדאביי אלו שתי חמירות שנפלו לעיסה של חטים אפילו יש בהם טעם של חטים הואיל ואין בשאור של חטים כדי לחמץ העיסה לא דיינינן להו במין במינו אלא דיינינן להו במין ומינו ודבר אחר ואינו אוסר בכל שהו אלא בטעמא וכיון דליכא למיקם אטעמא משערינן להו בששים אבל השתא דאזלינן בתר שמא שמא עביד לן שיהיה שתי החמירות מין אחד ומצטרפין לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חטים אם טעם שניהם טעם חטים. והכי דייק לישנא דגמרא דבחמרא קאמר חמרא חדתא בעינבי דמשמע נתן טעם בעינבי ובחמירא לא קאמר חמירא דחיטי בחמירא דשערי כדקאמר בחמרא בעינבי אלא קאמר חמירא דחיטי וחמירא דשערי לומר דלענין צירוף הוא דאתינן לדון בהו גם לקמן גבי יין נסך חדש שנפל על גבי ענבים שפסק הרמב"ם כרבא דבתר שמא אזלינן והוי מין ושאינו מינו אזיל הרמב"ם לשיטתו וסבירא ליה דגם בחמרא חדתא בעינבי איכא למיקם אטעמא ומשום הכי הוי מין ושאינו מינו שכת' ז"ל יין נסך שנפל על הענבים ידיחם והם מותרות באכילה ואם היו מבוקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש אם נותן טעם בענבים הרי אלו אסורות בהנייה ואם לא הרי אלו מותרות באכילה עכ"ל הרי כתב אם נותן טעם בענבים משמע דטעים להו אפילו ביין חדש אם יש טעם יין חדש אסורין ואם לאו מותרות וליכא לפרושי בדברי הרמב"ם דס"ל כמו שפירש"י חמרא חדתא בנ"ט וכל היכא דאתמ' נ"ט ואין טעמו ניכר הוי שיעורא בששים דאם איתא דהכי נמי סבירא ליה להרמב"ם היה לו לפרש ועוד דמפורש הוא בלשונו דלא ס"ל כרש"י בהא שכתב בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש אם נתן טעם בענבים הרי אלו אסורות מדכלל היין חדש והיין ישן בחד כללא ובחדא מחתא מחתינהו משמע ודאי דכי היכי דביין ישן שנפל ע"ג ענבים טעמי להו אם יש בהן טעם יין וסמכי' אטעמא הוא הדין נמי ביין חדש וסבירא ליה דאע"ג דיין חדש אין טעמו נרגש בענבים כמו הישן מ"מ יש שינוי טעם בין הענבים ליין חדש וכל היכא דאיכא למיקם אטעמא אפילו פורת' הוי מין ושאינו מינו ובהא פליגי אביי ורבא דאביי סבירא ליה דכיון דהיין חדש טעמו קרוב לטעם הענבים הוי מין במינו ומה שאמר אביי אידי ואידי חד טעמא לא למימרא חד טעמא ממש אלא לומר קרובים בטעמיהם ורבא דאמר בתר שמא אזלינן לאו למימרא דשמא גרידא גרים דהעיקר הוא כמו שאמר בפרק ג"ה וכמו שכתבנו אלא הא דאמר רבא הכא בתר שמא אזלינן והוי מין בשאינו מינו כלומר כיון דחלוקים בשמם הרי הם שני מינים ובכל שהו שיש חילוק בטעמיהם ואיכא למיקם אטעמא אפילו בכל שהו הוי מין בשאינו מינו וקרינן שפיר בהו איכא למיקם אטעמא ובזה שכתבנו נתיישבו שתי מימרות דרבא דפרק גיד הנשה ודפרק השוכר דלא קשה אהדדי כללא דמלתא אליבא דהרמב"ם דעיקרא דדינא במין ומינו ומין ושאינו מינו תלי בטעמא וכמימרא דרבא דפרק גיד הנשה ומה שאמר רבא בע"ז דאזלינן בתר שמא הוא דמהני לן שמא להכריע הדבר אחר הטעם כההיא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי ויש בהם טעם חטים אהני שמא דחמירא דשוה בתרווייהו להצטרף יחד ולהחשיבם חמירא דחיטי ומצטרפ' כדי לחמץ