מהר"ף קמה

במה שמכרה ונתנה דטענינן ללקוחות: ונראה לע"ד דהני תרי תשובו' דהרא"ש ז"ל כל חדא ענין באפי נפשה ובשיט' רבו הר"מ ז"ל אמרם התשובה דסי' ו' זה לשונה ראובן שמת והניח בנים ובנות ואלמנתו היתה נושא' ונותנת בנכסים ונתנ' מהם מתנו' אחר מותו ומת' קודם שהשביעוה על כתובת' מתנותיה קיימות במטלט' אבל בקרקעות בחזקת יורשי' קיימי ואין בידה לתתם עד שיגבו אותה לה ב"ד בכתובת' עד כאן לשונו: הרי תשובה זו דבריה ברור מללו דאיירי שנתנה ומת' ואחר מותה באין לדון על מה שנתנה בחייה בזו הוא שכתב מתנותיה קימות והם דברי הר"מ רבו והתשובה השנית שבסי' ח' ז"ל אלמנה שנתנה מנכסי בעלה לאחרי' קודם שנשבעה על כתובתה והגבוה ב"ד הראוי לה לגבות אין מתנתה מתנה דאין לה בנכסי בעלה כלום אלא שעבוד בעלמא ואי בעו יורשי' מסלקי לה בזוזי וראיה מהא דאמר בפ' כל שעה וכו' ועוד גריע' טפי דאינה נפרעת אלא בשבועה ושמא לא תשבע הילכך אפי' נשבע' אח"כ לא חיילא המתנה למפרע עכ"ל: הרי תשובה זו נמי דבריה ברור מללו שנתנה ועדין היא קיימת ובאין לדון על מה שנתנה ומשום הכי פסק דאין מתנתה מתנה והם הם דברי הר"מ רבו בריך רחמנא דאנהר עיינין: סימן צב שאלה ראובן נשבע שלא ידבר עם שמעון וקרה מקרה שאכלו שמעון וראובן יחד על שלחן אחד באופן שצריכין לזמן וראובן הוא המברך אם יכול לומר נברך שאכלנו משלו מי נימא כיון דהאי נברך הוא זימון שמזמין את חביריו לברכה הרי מדבר עם שניהם וכבר הוא מושבע שלא ידבר עם שמעון: תשובה מסתברא שאסור לו לראובן לזמן שהרי הוא מדבר עם שניהם שאומר להם שיהו מזומנין לברכה והנה הוא מושבע שלא ידבר עם שמעון: סימן צג ש"ע ח"מ סי' פ"ו סעיף כ"ח נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת אם דרך תשובה הודה שמתחרט על מה שנשבע לשקר נפטר מהשאר ואם הודה שלא על דרך תשובה אינו נפסל לשבועה ע"פ עצמו עכ"ל: בטור סי' הנז' סעיף מ"ג כתב דין זה בשם רב שרירא גאון וזה לשונו ורב שרירא גאון כתב כי אודי מדעתיה אם דרך תשובה הודה שמתחרט על מה שנשבע לשקר נפטר מהשאר ואם הודה שלא על דרך תשובה נשבע על השאר שאינו נפסל לשבועה ע"פ עצמו ע"כ: וכתב מרן הר"י קארו ז"ל ולשון ונשבע על השאר אינו נוח לי וצריך לדחוק ולפרש דהכי קאמ' ומועיל לו שבועתו שנשבע קודם לכן על השאר עכ"ל: נראה דמרן תפס בעיקר הפירוש שפירש דברי רב שרירא גאון ולפיכך כשהעלה דברי רב שריר' גאון על שלחנו הטהור השמיט ונשבע על השאר: ואני בעניי קשה לי דלפי מה שפירש מרן דברי הגאון אין חילוק בין הודה דרך תשובה להודה שלא על דרך תשובה בשניהם נפטר מהשאר בשבועה קמייתא. וקשה דלשון הגאון משמע בהידיא שמחלק בין הודה על דרך תשובה להודה שלא על דרך תשובה וצ"ע בדעת מרן: גם ספר הלבוש הקשה זה על מרן וז"ל נשבע היס' ואח"כ הודה מעצמו במקצת אם דרך תשובה הודה שמתחרט על מה שנשבע לשקר מה שמודה משלם ומהשאר כבר נפטר בשבועתו הראשונה אע"פ שהוא בעצמו מודה שנשבע שבוע' זו לשקר כיון שמודה דרך תשובה הך מקצת מחזקינן ליה שעל השאר באמת נשבע ואם הודה שלא על דרך תשובה כיון שמעצמו מודה ששבועתו היתה לשקר אין באותה וכאילו לא נשבע דמי לפיכך מה שמודה משלם ונשבע פעם שנית על השאר ולא נפסל ע"פ עצמו לדונו כחשוד על השבועה ויהא שכנגדו נשבע ונוטל שאין אדם משים עצמו רשע כן נ"ל לפרש לישנא דגאון ומ"ש כאן הב"י נ"ל דאינו נכון שאם כדבריו אין חילוק בין הודה ע"ד תשובה להודה שלא ע"ד תשוב' ומה היה צריך הגאון לחלק ביניהם לא היה לו לומר אלא בין הודה ע"ד תשובה בין הודה שלא ע"ד תשובה נפטר מהשאר שאינו נפסל מהשבועה ע"פ עצמו וכתב מה יועיל שנשבע פעם שנית אם כבר נשבע לשקר גם עכשיו ישבע לשקר י"ל שכוונת הגאון לומר שמאיימין עליו ביותר בפעם שנית דשמא משום שלא איימו עליו הרבה בפעם ראשון לא חש לישבע לשקר ועכשיו כשאיימו עליו הרבה לא ישבע וישלם עכ"ל: ונראה לע"ד שגם מה שפיר' הלבוש בדברי הגאון אינו נכון כי מאחר שהו' אינו נאמן על עצמו שאין אדם משים עצמו למה שבועה ראשונה אין בה ממש הרי לא מהימנן ליה במאי דקאמר שנשבע לשקר אלא דאי אית לן למימר הוא זה דכשהודה במקצת חייב עצמו בממון ופלגינן דבוריה כדקי"ל אמר פלוני רבעו לרצונו דפלגינן דבוריה ואמרינן במאי דקאמר רבעו נאמן ומצטר' עם אחר לעונש אבל במאי דקאמר לרצונו לא מהימן דאדם קרוב אצל עצמו גם כן הכא במה שהודה במקצת חייב באותו מקצת שהודה דלגבי ממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וחייב אבל לגבי שבועה שהודה שנשבע לשקר לא מהימן דאין אדם משים עצמו רשע: ועל פי זה היסוד נר' לע"ד בפירוש דברי רב שרירא גאון הוא זה דכשהודה דרך תשובה שמתחרט על מה שנשבע לשקר ומצטער אמרינן אומדנא דמוכח דהא דאודי השתא במקצת קושטא קאמר אבל כשהודה במקצת שלא ע"ד תשובה הרי הודה במקצת חייב עצמו בשבועת התורה כדין מודה במקצת והשבועה הראשונה שהיתה היסת לא נפטר בה משבועת התורה ולפיכך נשבע על השאר שבועת התורה כדין מודה במקצת והיינו