מהר"ף קמג

הרי לך מבואר דשעבוד דלוקח אלים טפי משעבודו דמלוה והטעם מבואר דלוקח כבר בא לידו המקח מה שאין כן במלוה דמחוס' גוביינא והכי נמי בבעל כיון דקי"ל יד אשה כיד בעלה א"כ כל נכסי האשה חשיב שבאו ליד בעלה כשאר לוקח דעלמא: ואדרבא חזינן דיד בעל בנ"מ עדיפא מידה בפ' החולץ דף ט"ל על הא דתנן שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו' מוקי מתני' רישא שנפלו וכו' קסבר אביי ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה גם בפ' הכותב אפליגו אביי ורבא אביי אמר נשואה ידו כידה ורבא אמר ידו עדיפא מידה: הרי למדנו דבעל בנ"מ ידו עדיפא מידה ולמדנו דאלמוה לשעבודיה דבעל דשוויוה כלוקח ולא כמל' הרי לך בהידיא דאלים שעבודו של לוקח משעבודו של ב"ח וזה שלא כדברי נחלת צבי: אבל דע לך דברים כאמתתן הדין שבסי' פ"ה הוא גמ' בפ' חזקת דף נ"א ע"ב אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ע"כ ופסקו כל הפוסקים כן: ומ"ש ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה וכו' הוא פירוש הפוסקים שהכריחו כן מהכרח השמועות כמבואר בדברי הרא"ש ז"ל שהביא מרן ביתה יוסף סי' פ"ה וז"ל הריב"ש ז"ל בסי' ק"ה ובסי' תפ"ג אע"ג דקי"ל בפ' חזק' קנתה ואין הבעל אוכל פירות כבר הסכימו כל הגאונים ור"ת וכל האחרונים שאם מתה שהבעל יורש אותה ואף אם מכרה בחייה או נתנה לאחר כשמתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כמו שהוא דין הגמ' מתקנת אושא עד כאן לשונו: הדין הזה כמו שאינה יכולה למכור ולתת אינה יכולה לשעבד לב"ח כמבואר בהידיא בדברי הרא"ש ז"ל: והשני דינין שבסי' קי"ח הם שתי תשובות דהרא"ש ז"ל על מעשי' שהיו הדין דסעיף ט' הוא הדין שכתב ר"י בעה"ט בס' קי"ח דף קל"ט ע"ג ז"ל יש נוהגים לכתוב שטר חוב לנשותיהן בעת נישואין שמחייבין עצמן בסכום ידוע וקורין אותו נדוניא ויכולה לגבותו בכל עת שתרצה. וכתב א"א הרא"ש ז"ל שיש לו דין נ"מ שמנחת החוב ביד בעלה כל זמן שהיא רוצה וכשתרצ' תגבנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דכל הנכסים הנמצאים ביד האשה היאך שבאו לידה בין בירושה בין במתנה כולן זכה בהן הבעל בפירו' ולא דמי להא דאמרי' הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהתם מיירי שנתן לה אחר שנשאה שבעין יפה נותנה לה ואינו משייר לעצמו כלום אבל מתנה שכותב לה קודם שישאנה היא כא' מג' שדות שהכניס לה שום משלו אלא שאותן נקראין שעבוד כתובה ובחוב זה יש לה כח יותר שתוכל לגבות בכל עת שתרצה וכשתגבנו יחזור נ"מ לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שנשאת גובה ממנו אבל אם שטר הנדוניא אינו עומד לגבות בכל שעה שתרצה אלא לכשתתאלמן או תתגרש אין ב"ח גובה ממנו ע"כ. וכתב מרן שם לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שנשאת גובה ממנו כ"כ בכלל ט"ל סי' ז' ונתן טעם משום דכי היכי דמשועב' לה ה"נ משועב' לב"ח מדרב נתן עכ"ל: הרי למדנו דלא זיכה הרא"ש ז"ל לבעל חובה שלותה קודם שנשאת אלא מדרב נתן דכיון דהוא אינו זוכה במתנה להיות נ"מ אלא אחר שתבא לידה דיד אשה כיד בעלה א"כ השתא דעדין לא גבתה דמחוסרת גוביינא הרי היא כשאר חוב דעלמא ומשועב' לב"ח מדרב נתן: והרי זה דומה למה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הכותב דף תקי"ג ע"א מדפוס המאורות על הא דתנן מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים והיה לו מלוה או פקדון ביד אחרים רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשיו שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה כתב הרי"ף מאי כושל ב"ח ואמאי קרי ליה כושל דלא גבי אלא בראיה ומאי שנא מלוה ופקדון משום דמטלט' לא משתעב' לב"ח והני כיון דלא אתו לרשות יורש משתעבדי לב"ח מדרב נתן דתניא מנין לנושה בחברו וחברו בחברו שמוציא' מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו עכ"ל: וכתב הר"ן ז"ל ואע"ג דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לא לב"ח ולא לכתובת אשה הכא דלאו ברשותייה' דיתמי מנחי ס"ל לרבי טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לב"ח או לכתוב' שנתחייב בה המת מחיים וכתב עוד וכי תימא תינח ב"ח דאיכא למימר דכל שלא זכו בהן היורשים לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומשתעבדי לב"ח אבל לכתובה אמאי דהא קי"ל אפילו מניה דידיה אינה נגבית אלא מן הקרקע ולא עדיפי מטלטלי ברשות אחרים מאותן שהם ברשות הבעל מחיים איכא למימר דס"ל לרבי טרפון כרבי מאיר דאמר דמטלטלי משתעבדי לכתובה עכ"ל וכתב הרא"ש ז"ל ואע"ג דאפסיק' הלכת' כרבי עקיבא הוצרכנו לפרש דברי ר"ט לפי דכתב תקנה דרבנן בתראי גבי ממטלטלי ועבדינן כרבי טרפון עכ"ל ואין להאריך במובן: והדין השני שבסי' קי"ח סעיף י' הוא כלשון רב"י בה"ט ז"ל וז"ל ואם נתן לה הבעל מתנה אפי' ב"ח שהלוה לה אחר שנשאת גובה ממנו וא"א הרא"ש ז"ל כתב ששאלתה ראובן הלוה מעות ללאה ושואל מב"ד שיגבוה משטר מתנה שכתב לה בעלה שזה נוסחו הוו עלי עדים בקנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים כך וכך פרדסים ועוד נתתי לה אלף זהובים במתנה גמורה ע"כ ריבה"ט קיצר בלשון שאלה זו וגם קיצר בלשון התשו' ובכלל ט"ל סי' ו' כתוב בשאלה שהתרו בו העדים ואמרו לי הוי יודע שכל נותן מתנה לאשתו כאילו נותן לעובר דרך שכל זמן שתרצה תגבה אותה ותעשה חפצה ורצונה ואין לך רשות למחות בידה ולא לאכול מפירות וכו' ובתשו' כתוב עוד אלא שהעדי' שהתרו בו והודיעוהו הדבר תחלה שהמתנה שנותן לאשתו כאילו נותן לאחר ואעפ"כ גמר ונתן לה הילכך אם השטר נכתב כהלכתו הרי שמעון גובה חובו מן הקרקעות שנתן לה ע"כ: הרי לך בהידיא שלא זיכה הבעל חוב לגבות ממתנה זו אלא משום שהתרו בו העדים שנותן מתנה זו לאשתו כאילו נותן לעובר דרך ואעפ"כ גמר ונתן שתעשה בה כחפצה ורצונה: