מהר"ף קלח

ונראה לע"ד דמרן קשיא ליה בדברי התוס' דלפי טעמם שכתבו בדבור המתחיל אסוחי אסח דעתיה דחולין לא בעו כוונה א"כ נטילה לדבר שטיבולו במשקה למה לא תעלה לו לנהמא דהא נטילה לנהמא לא בעי כוונה וכיון שכן כל נטילה דעבד מהניא ליה ועל זה כתב מרן וצ"ע: נקטינן מיהא דלשי' רש"י ודעמיה הנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ובא לאכול לחם שאותה נטילה עלתה לו ללחם דהא לדידהו נטילה לטיבולו במשק' היא נמי משום קדושה ומשום סרך תרומה ופשיט' שעלת' לו לפת ואע"ג שאותה נטילה לא בירך עליה לית לן בה הא מיהא המצוה נעשית וברכות אינם מעכבות אבל קשה לי למה כתב בש"ע הדברים בסתם דמשמע דהאי סברא דנטילה לטיבולו במשקה אינה עולה לפת שייכא לכולהו בין לרש"י בין לתוס' וי"ל דסמך מרן על המעי' במקור הדין בב"י: ותמיהא לי מה נשתנה פסק זה שמרן לא פסק בו כדרכו דהא דרך מרן במקום ששנים מעמודי ההוראה שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מסכימין לדעת א' נקיט הלכה כוותייהו והכא הנה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י והר' יונה והרשב"א וסמ"ג עשין מ"א והגאונים כמו שכתב רבינו בעל הטורים בה' פסח סי' תע"ג והמרדכי בשם רבותיו כולם ס"ל דנטיל' לטיבולו במשקה היא משום סרך תרומה כמו נטילה לפת ומברך עליה א"כ מאי שנא הכא דלא פסק לכולה מילתא כוותייהו שלענין ברכה פסק שלא יברך על הנטילה. ונראה לתרץ חזינא לרבינו בעה"ט בהל' פסח סי' תע"ג ז"ל ונוטל ידיו לצורך טיבול ראשון דכל דבר שטיבולו במש' צריך נטילה ומברך על נטילת ידים והרמ"מ כתב שהאיד' אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה ועל כן לא היה מברך על נטילת ידים על טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטו' ולא נהירא וכ"כ הגאונים שצריך לברך וכ"כ הר' שמעיה בש' רש"י והרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חייוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו וישפשף ע"כ וכתב מרן על זה ומה שכתב רבי' על דברי הר"מ ובעל העיטור ולא נהירא אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב הוא שלא לברך עכ"ל נראה מדברי מרן דס"ל דאפילו בפלוגת' כי הא דרובא דרבוואת' מחייבי אע"ג דלענין המצוה חייב במצוה מן הדין אפילו הכי נכון הדבר למנקט גבי ברכה שלא לברך חדא דברכות אינן מעכבות דמי שעשה המצוה ולא בירך עליה יצא ידי חובת המצוה לגמרי ועוד דמשום חומרא דלא תשא את שם ה' לשוא. א"נ ראה מרן שהר"מ ובעל העיט' חששו לספק פלוגתא ולא היו מברכ' וגם רבי' בעל הטו' כתב והרוצה לצאת ידי ספק וכו' גם מרן נמשך אחריהם ופסק שיטול ידיו ולא יברך ומ"מ לענין מצות נטילה לדבר שטיבולו פשוט דנקטינן ככל הנך רבוואתא וכיון שכן מי שנטל לדבר שטיבולו במשקה ובא לאכול פת פשוט הוא דאין צריך ליטול ידיו וכדאמרן: סימן פד שאלה אשת ראובן היתה רוצה להכניס בתה לחופה עם לוי ולא מצאה צמר לקנות לעשו' כרים לתשמישי ערש לבתה כמנהג הכלות ואמרה לשכנתה אשת שמעון השאילני כרי מטתך שאכני' בהם בתי לחופ' ואח' החופ' אקנה צמר ואעשה לה כרים ואחזיר לך כריך ונתרצית אשת שמעון ונתנה לה כריה ושמעון לא היה בעיר והחתן ידע בכל הדברים האלה ויעברו כמו חדש ימים ותמת אשת ראובן ועתה אשת שמעון תובע' כריה מהחתן והחתן אומ' שהכרים הללו ניתנו לי במשכון עד שיביאו הכרים של נדונית אשתי יורנו מורה צדק הדין עם מי ושכרו כפמ"ה: תשובה לית דין צריך בשש כיון שהחתן ידע שבתורת שאלה באו ליד חמותו אפילו היה כדבריו שחמותו משכנה הכרים עמו אין במעשה ממש שאיך תמשכן ממון אחרים ואם תרצה לומר דחשבינן לה כאילו אשת ראובן גנבה הכרים הללו ומשכנה אותם ביד חתנה והרי זה דומה למה שהעלה מרן על שלחנו הטהור ח"מ סי' שנ"ו סעיף ז' ז"ל משכן הגנבה בין שמשכנה יתר על דמיה או בפחות מדמיה הבעלים נותנים לבעל המשכון מעותיו וחוזרים ועושים דין עם הגנב אלא א"כ היה גנב מפורס' כמו שנתבאר עכ"ל: הא לאו מלתא היא דתשובתה בצדה שהרי סיים וכת' אלא א"כ היה גנב מפורסם והכא גריע מגנב מפורסם שהרי ידע שהכרים גנובים הם ובהא אפי' לר"י והרא"ש ז"ל דס"ל דאף בגנב מפורסם עשו בו תקנת השוק וצריך להחזיר ללוקח מעותיו סיים בה הרא"ש ז"ל וז"ל ומיהו היכא שידע שהיה גנוב לא עשו בו תקנת השוק והכא הרי ידע שהדבר הוא גנוב: עוד נ"ל פשוט הא דמשכנה דנותנין לבעל המשכון מעותיו דעשו בו תקנת השוק הוא דלקח מעות ומשכן הגנבה בעד המעות דחסרו ממון אבל הכא אין כאן חיסור ממון וזה מבואר בח"מ סי' שנ"ו סעיף ו' ז"ל גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקפו אין בזה תקנת השוק אלא הבעלים נוטלין הגנבה בלא דמים וישאר חוב אלו על הגנב כמו שהיה עכ"ל ולפי זה אפילו לא ידע לוי זה שהכרים היו שאולים אפי' הכי צריך להחזי' הכרים: ועוד גדולה מזו שאם אלו הכרים נגנבו היה חייב לוי זה בדמיהם שכך כתב בסי' שמ"ט סעיף ב' ז"ל אשת ראובן השאילה לאשת שמעון חפצים ויצא קול בעי' שנגנבו אם שמעון מודה שהחפצים באו לרשותו ואינו יודע מה נעשה בהם צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהם יד וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת לשלם לה החפצי' לכשתתאלמן או תתגרש עכ"ל הרי שאע"ג שהאשה שאלה חפצים שאין הבעל צריך להם מכיון שידע שבאו לרשותו ונגנבו נתחייב שבועה שלא שלח בהם יד ובהכי נפטר מכלל שאם שלח בהם יד נתחייב בגנבתם: