מהר"ף קלז

אבל הכא אפילו בשני שיטין פסיק להו ע"כ בגמרא: מכאן אנו למדין דכל שם שהוא פסוק בשתי תיבו' צריך לכותבו בשיטה אחת א"כ צריכין אנו לדעת אם שם זה דנא אמון אע"פ שהוא שתי תיבות הוא שם העיר ושם אחד הם וצריך לכותבם בשיטה אחת או דילמא דנא בלבד הוא שם העיר ואמון כינוי תואר לעיר כמו שנרא' מפירש"י בנחום שפיר' התיטבי מנא אמון מנא אלסכנדרייא של מצרים אמון לשון פדגוג: נא הגדולה שהיתה אומנת מלכי מצרים דמרבי בה מלכי עכ"ל והוא מדברי רבותינו לפי פי' רש"י שם העיר אינו אלא נא לחוד ואמון הוא כינוי תואר לעיר על מה שהיתה אומנת והראב"ע ז"ל פירש נא אמון שם עיר מערי מצרים הרי הראב"ע פירש שהעיר שמה נא אמון והרי זה שם א' פסוק בשתי תיבות ולפי זה צריך לכותבו בשיטה אחת: ולע"ד נראה להכריע שצריך לכתוב נא אמון בגט בשיטה אחת מכמה טעמי והטעם הברור הוא זה מדחזינן דכ"ע קרו לה נא אמון בכתובות ובשטרו' ובאגרות משמע דנקטי לה כ"ע בפשיטות דכך הוא שם העיר ומדכ"ע ס"ל דנא אמון הוא שם העיר הדין נותן שעל כרחין לתת לה שנא אמון הוא שם העיר והוא שם פסוק בשתי תיבות וצריך לכותבם בשיטה אחת: דהא שם העיר ושם האיש ושם האשה שוין לענין דצריך לכותבם בגט וכי היכי דאזלינן בשם האיש והאשה בתר שם הידוע הכי נמי אזלינן בשם העיר בתר שם הידוע כמבואר בש"ע א"ה סי' קכ"ח וכיון שכן כיון דכ"ע סברי דנא אמון הוא שם אחד והוא שם העיר הרי שם העיר הידוע לעולם הוא נא אמון הכי נקטינן וצריך לכתבם בשיטה חדא וכ"ש דגם לפרש"י שאע"פ שפי' אמון תאר קרוב הדבר מאד שכך העלו שמה מיום הוסדה כמו שקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח וכמו שקראו לפוטיפר פוטיפרע ג"כ הכא קראו אותה נא אמון על שם שאומנת מלכי מצרים מה שנראה לע"ד כתבתי המב"ה יאיר עינינו בתורתו אכי"ר: סימן פג שלחן ערוך א"ח סי' קנ"ח סעיף ז' נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רצה לאכול לחם יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו ואין צ"ל אם נטל ידיו שלא לאכול ואח"כ נמלך ואכל עכ"ל: מרן רבינו הגדול בב"י הביא סברא זו בשם התוספ' וז"ל מדברי התוס' בפרק ע"פ גבי הא דאמר רב חסדא נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטיבול שני שאם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רצה לאכול לחם אין אותה נטילה עולה לו וצ"ע עכ"ל: ואני בעניי מה שאבא אחרי המלך אבל אדון כתלמי' שדן לפני רבו שלע"ד נראה שאין כאן צורך עיון וז"ל התוס' בפ' ע"פ דקט"ו ע"ב אסוחי אסח דעתיה ונגע תימה מה צריך להאי טעמא תיפוק לי דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקים וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל אפי' לנהמא דחולין לא בעו כוונה לכן צריך להאי טעמא עכ"ל הרי פשוט בדברי התוספות דנטילה שלא לשם קדושה אינה מועילה לפת וכדבעינן למימר עוד קמן: ולהבין הדבר על בוריו צריך להביא עיקר דין דבר שטיבולו במשקה ומה דאתמר עלה. כתב רבי' בעל הטורים א"ח סי' קנ"ח וכשבא לאכול יטול ידיו קודם ואפילו לחולין ולאו דוקא כשאוכל פת אלא לכל דבר שיטבול במשקה צריך נטילת ידים וכתב מרן ולאו דוקא כשאוכל פת אלא וכו' בפ' ע"פ א"ר אלעזר כל דבר שטיבולו במשקה צריך נ"י ופרש"י צריך נ"י משום משקין שהידים שניות וכל הפוסל את התרו' מטמא משקין להיות תחלה וכתב מרן שכן דעת הר' יונה והרמב"ם והרא"ש והמרדכי ורבותיו והרשב"א. ורשב"ם והרמ"מ ס"ל כתוספות ולפסק הלכה נקיט מרן שצריך נ"י לדבר שטיבו' במשקה וכתב נכון שלא לברך על נט"י לדבר שטיבולו במשקה והתוס' בפ' ע"פ דף קט"ו ע"א בארו דברי רש"י ומחלוקתם באר היטב וז"ל פיר' בקונט' אע"ג דקי"ל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כיון דאיכא משקים וקי"ל כל הפוס' את התרומ' מטמא משקי' להיות תחלה הוו להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא ואין נראה לפר' כן דא"כ כי פריך למה לי נ"י הא לא נגע ומנ"מ אפי' אי לא נגע כיון דסוף סו' אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נ"י ועוד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דילמא נגע כדאמר רב פפא. ונראה לפר' דנטילה דהכ' לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמ' אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהיה אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפ"ב דחולי' השוחט ולא יצא מהם דם וכו' הא יצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבו' ואמר נמי בס' היסבה הביאו להם יין כל א' נוטל ידו א' פי' שלא יטמא את היין ויפסלו גופו והתם סגי ביד א' אבל במרור נוגע בשתי ידיו וקאמר היסבו מביאין להם מים אע"פ שכל א' כבר נטל א' חוזר ונוטל שתי ידיו אע"ג דאמר נוטל ידו בשטיפה א' טהורה צריך ליטול שתיהן לפי שנטילה ראשונה שלא לשם קדושה ולכך סברת המקשה דבהך נטילה ליכא למגזר שמא יגע ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך וכ"ש אנן שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכים לאותה נטילה והמברך ה"ז מברך ברכה לבטלה עכ"ל: למדנו מדברי התוס' דלרש"י ז"ל והנמשכים אחריו דנט"י לטיבולו במשקה היא משום קדושה דגזרו רבנן משום סרך תרומה. ולשיטת התוס' והנמשכין אינה משום קדושה ולא שייכא בגזרת סרך תרומה אלא שלא יטמא משקין ויהיה אסור לשתותן וזהו דוקא לדידהו שהיו נזהרין מלשתות משקין טמאין אבל אנן שאין אנו נזהרין בזה אין אנו צריכים לאותה נטילה ולא נפקא לן מינה מידי ולדידן הנוטל ידיו לטיבולו במשקה ובא לאכול פת אותה נטילה לא עלתה לו כיון שלא היתה משום קדושה זו היא שיטת התוס' ואני בעניי קשה לי מה שכתב מרן על התוס' וצ"ע מה עיון שייך כאן ודברי התוס' נראין ברורין בטעמן: