מהר"ף קלו

כל שנעשו מתחלתם להדיוט פסולין לגבוה והרי זה דומה למאי דאמר בפ"ק דביצה דף ד' ע"ב ה"מ היכא דאיתי' לאיסו' בעיניה תכא מקלא קלי איסורא ע"ש: והנכון בעיני הוא זה הא דאמרינן כלים שנעשה מתחלה להדיוט אין עושין לגבוה דמשמע אפילו הם חדשים הוא כשעושין אותן לגבוה בעינם שלא נשתנו ותכי מוכח לשון הרמב"ם ז"ל שכתב ואם נעשו מתחלה להדיוט אין עושין אותן לגבוה אותן משמע הם בעינם. והכי מוכח לשון התוספתא דקתני וכלים שנעשו מתחלה להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות שחצבו מתחלה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית ע"כ משמע שאבנים שחצבו להדיוט אותן אבנים בעצמן אין בונין אותן לגבוה אבל דבר שנעשה מתחלה להדיוט ולא נשתמש בו והוצרך לגבוה בענין שצריך לבטל אותו מעשה שנעשה להדיוט כגון המוריגים וכלי הבקר שצריכי' שבירה להבעירם על גבי המזבח מותר והוא הדין לכל כיוצא בזה שצריך לבטל אותו מעשה שנעשה להדיוט ולעשות ממנו דבר אחר לגבוה כגון שעשה משראים מלבוש ולא נשתמש בו מותר לקורעו ולעשות ממנו מפות לספר תורה וכן כל כיוצא בזה מה שנראה לע"ד כתבתי ואלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות: סימן פ שאלה המטיל ציצית לטלית בשבת אם יש בו חייוב מלאכה או דוקא איסור שבות: תשובה תנן ר"פ ואלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלין וקשר הספנין וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על היתירן ופרש"י ז"ל אלו קשרים המנויים באבות מלאכות דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם ורבינו הגדול בב"י א"ח סי' שי"ז הביא סברות חלוקות בדין קשר של קיימא וכתב שהרי"ף והרמב"ם ז"ל שוין וז"ל הרמב"ם בפ' הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן כגון קשר הגמלין וקשר הספנין וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקושרו לכתחלה כיצד נפסקה לו רצועה וקשרה נפסק החבל וקשרו או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימ' עכ"ל וכן העלה מרן על שלחנו הטהור בהל' שבת סי' שי"ז הרי למדנו דקשר שדרך לקושרו על דעת שיעמוד לעולם והוא מעשה אומן מיקרי קשר של קיימא ובהא ליכא מאן דפליג כמו שתראה מבואר בב"י בסי' הנז': והטלת הציצית בטלית הוא קושרו על דעת שיעמו' לעולם והוא מעשה אומן וכיון שכן הרי זו מלאכת קשר המניוה באבות מלאכות וחייב עליה: ובפר' רבי אליעזר דמילה דף קל"א סוף ע"א תני' ושוין שאם שייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב ע"כ הרי למדנו שהמטיל ציצית לטלית בשבת היא מלאכה וחייב עליה: סימן פא שאלה כתב רבינו בעה"ט בא"ח סי' ח' ויברך להתעטף בציצית ונקראת ציצית ע"ש החוטין הנפרדין ממנה כדכתיב ויקחני בציצת ראשי ועל כן צריך להפרידם זה מזה ע"כ מבעיא לן אי מותר להפרידם זה מזה ביום שבת אם יש בו משום מתקן מנא: תשובה לאו משום מתקן מנא יש אלא הוא עושה תולדת מלאכה גמורה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' שבת הפותל חבלים מן ההוצין ומן החלף או מחוטי צמר או מחוטי פשתן או מחוטי שער וכיוצא בהן הרי זה תולדת קושר וחייב ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת וכן המפריד את הפתיל הרי זה תולדת מתיר וחייב והוא שלא יתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כשיעור הפותל עכ"ל הרי למדנו שהמפריד פתיל הרי זו תולדת מתיר וחיי' והמפריד חוטי הציצית הוא מתקן לאו מקלקל והרי הוא תולדת מתיר וחייב וידוע שבכל מקום בהל' שבת שאומר חייב אם היה שוגג חייב קרבן חטאת ואם הוא מזיד בלא עדים והתראה חייב כרת ואם היה שם עדים והתראה חייב סקילה המב"ה יצילנו מכל מכשול ועון: סימן פב שאלה באסכנדרייא של מצרים כותבים שם העיר במתא נא אמון אם צריך לכתוב נא אמון בשיטה אחת כיון שהוא שם העיר: תשובה הלכה רווחת שכל שם הפסוק בשתי תיבות צריך לכותבו בשיטה אחת דגרסי' בפרק אלו טריפות דף ס"ד ע"ב אמר חזקיה מנין לביצה טמאה שהיא אסורה מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש ליענה אלא איזו זו ביצה טמאה ודילמא היינו שמייהו לא ס"ד דכתיב בת עמי לאכזר כיענים במדבר ולא והא כתיב אעשה מספד כתנין ואבל כבנות יענה כיענה זו שמתאבלת על בניה והכתי' ושכנו שם בנות יענה כיענה זו ששוכנת על בניה והכתיב תכבדני חית השדה תנין ובנות יענה ואי ס"ד ביצה ביצה בת מימר שירה היא אלא כתיב היענה וכתיב בת היענה ושאני הכא דפסק להו ספרא לשתי תיבות ומדפסק להו ספרא בתרתי תיבות ש"מ תרי שמות נינהו אלא מעתה את כדרלעמר דפסק להו ספרא בתרי הכי נמי דתרי שמי נינהו אמרי התם בשתי תיבות פס' להו בשני שיטין לא פסיק להו