מהר"ף קכז

כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואימא דאב לירות דבעל לא לירות ופרש"י נדוניא דיהב אב לבתו לירתון בנין דילה אבל שאר כתובות נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתון א"כ אב נמי ממנע נמי ולא כתב אימא היכא דכתב אב נדוניא לבתו לכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין היכא דלא כתב אב נדוניה לבתו לא לכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין לא פלוג רבנן ע"כ לשון מרן: הרי פשוט בשני מקומות בתלמוד שבנין דכרין יורשין כתובת אמם מנה מאתים ונדוניא ותוספת והתוספת נקרא כתובה. ומרן כבר כת' סוגיי' הגמ' דסוף פרק נערה הרי לא נעלם ממרן הדין פשוט ואם איתא שהבין בדברי הרמב"ם שכתובה דקאמר הוא על מנה ומאתים בלחוד לא הוה ממנע מלתמוה על דברי הרמב"ם ולא עוד אלא שהעלה דבריו לפסק הלכה בעיקר: לכן אני אומר הא דכתב ר"א שאף התוספת בכלל לאו איהו כתבו אלא איזה תלמיד כתבו וזה פשוט לע"ד ואלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר וזכותיה דמרן יסייען: סימן סז שאלה השערייה שקורין בלעז פידייוס של גוים שמחממין מים בכליהם ולשין בהם העיסה אם יש חשש איסור במים שמחממין בכליהם: תשובה אם לא היה בדבר זה אלא חשש המים שהוחמו בכליהם אין לחוש דקימא לן סתם כליהם אינן בני יומן והוי נ"ט לפגם ומותר: אבל יש חשש איסור ממקום אחר שהרבה יהודים העידו שהלכו נשותיהם לעשות פידייוס בבתי הגויות האומניות וראו הגויות נותנות מים בקדרה להחם כדי ללוש העיסה של הפידייוס והקדרה היתה טוחה בשומן קרוש על דפנותיה מבפנים והיה שומן הרבה ונמנעו מלעשות פידייוס במים שמחממת הגויה בקדרתה והיו מוליכות עמהן קדרה מבתיהם כדי לחמם המים בה ויש נשים שהעידו שראו שהגויה הביאה קדרתה מלאה מתבשיל של בשר והריקה התבשיל מהקדר' לתוך כלי אחר ונתנה מים בקדרה בלא שטיפה להחם אותם ללוש בהם עיסת השערייה: הרי יש חשש איסור בעין מעורב בשערייה והוי נ"ט לשבח שידוע הוא שהשומן והשמן שמתערבין בעיסה נותנים בה טעם לשבח ואסור: עוד יש טעם אחר לאסור שאע"פ שידוע שהגוים האלה נקיים כליהם אין להתיר הפידייוס שנילו' במים שהוחמו בכליהם מטעמא דסתם כליהם אינן בני יומן והוי נ"ט לפגם ממה שכתב מרן הריק"ה ז"ל בב"י י"ד סימן צ"ה דף פ"ו סוף ע"ב ז"ל כתב הר"ן דלא שרינן נ"ט בר נ"ט וכ' אע"ג דסתם כלים של גוים אינן בני יומן מ"מ אסור ללוש בבתינו מן המים שחממו בהם דאין להתיר נ"ט לפגם לכתחלה אבל לאכול מפת של גוים דמותר היינו דיעבד עכ"ל וכתבו בהגהות דאין להתיר נט"ל לכתחלה שעדין לא התחיל' הנאתן שהרי לא הוחמו לשתיה אלא לאפיה ולענין זה הוי לכתחלה עכ"ל: הרי למדנו דאין להתיר נ"ט לפגם אלא בדבר שנגמר בשולו ומיד מתחיל הנאתו וא"כ השערייה דצריך עוד לבשלה ולערבה עד שתתחיל הנאתה הוי מבטל נ"ט לפגם לכתחלה ואסור: עוד טעם אחר לאסור באו היהודים שמתקנים הכלים שעושין בהם הפידייוס ואמרו שהגוים מביאים להם הכלים שעושין בהם השערייה המתקלקלים כדי לתקנם ומוציאים אותם טוחין בחלב ועושין זה כדי שיהא הגלגל נוח לגלגל ולא יתעכב וזה הענין קשה מכולם דהוי איסור חלב דאורייתא שהוא בכרת מעורב בשערייה טוח עליה ע"כ נמצא: סימן סח שאלה הטיחה שטחין כלי הנחשת בבדיל שמלבנין הכלי על אש פחם ושפין הבדיל בכלי והוא על האש והבדיל ניתך ומוליכין הבדיל בצמר גפן על פני כל הכלי אם הליבון הזה שהכלי מתלבן על האש באופן שיותך הבדיל בו מועיל במקום לבון ששורף קש דקי"ל כלי שצריך הגעלה בכלי ראשון אם לבנו בענין שאם ישימו עליו קש ישרף עלתה לו הגעלה והסברא נותנת שהלבון שמהתך הבדיל הוא יותר חזק יותר מהליבון ששורף קש: תשובה כך היה דעתי בימי בחורותי כשהיו שואלין אותי על זה הייתי אומר שפשוט הוא שהליבון שמלבנין הכלי על האש לטוח אותו בבדיל הוא חזק יותר מהלבון ששורף קש ועלתה לו הגעלה עד שפעם אחד היינו בלילה בישיבה של חכמים ונשאלה שאלה זו והשיבו החכמים ואני בכללם שפשוט הוא שהליבון הזה הוא יותר חזק מהליבון ששורף קש ועלתה לו הגעלה והיה שם מי שאמר שהר"ר אליהו מזרחי פסק כן ענה אחד מגדולי העיר שהיה שם ואמר אני איני מוליך כלי הנחשת שלי לאומנים אלא אני מביא אומן לביתי בשעה שאני צריך לטוח הכלים שלי בבדיל וניסיתי פעמים הרבה ונת' קש דק של תבן על הכלי בשעה שמלבנו להתיך בו הבדיל ולא היה בו כח לשרוף הקש והבדיל היה ניתך. ושאלתי מאי טעם אין הקש נשרף והבדיל ניתך ואמרו מה שהבדיל ניתך לא מכח האש בלבד אלא מכח עפרות הנשאדר שמפזרין על הכלי בעת ששף הבדיל הוא שניתך הבדיל וכששמעתי זה אמרתי מזקנים אתבונן מיד באותו יום הלכתי לחניות האומנים ונסיתי ושמתי קש על הכלי בעת שמחממו להתיך בו הבדיל הבדיל ניתך והקש לא נשרף והלכתי לחניות האחרים ונסיתי בהרבה כלים בקש דק ולא נשרף לכן נראה לע"ד פשוט שלא עלתה לכלים הגעלה ע"י ליבון זה שאין להרהר אחר הנסיון.