מהר"ף קכו

בכל לבבכם אמרו חכמים ז"ל איזו עבודה שבלב זו תפלה ואין מנין התפלות מן התורה וכו' אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואח"כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה וכו' וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ע"ה ועד עזרא כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע ונתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלה שפתם והיתה שפת כל א' וא' מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחד אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה א' מהם מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלה"ק עד שיערבו עמה לשונות אחרות וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותיקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולם כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעל הלשון הצחה ע"כ: הרי למדנו שעיקר מצות תפלה הוא שישאל אדם צרכיו שהוא צריך בכל יום מלפני הקב"ה. וכן נלמד זה שהתפלה היא בקשת צרכיו ממעשה דדניאל כשנועצה עליו שרי פרס ומדי היתה עצתם כמו שכתוב כי כל דיבעא בעו מן כל אלה ואנש עד יומין תלתין להן מנך מלכא וכו' וכתי' ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתיה וגו' וזמנין תלתא ביומא בריך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה וכשהלשינוה למלך אמרו לו די דניאל די מן בני גלותא די יהוד לא שם עלך מלכא טעם וג' וזמנין תלתא ביומא בעא בעותה: הרי למדנו שמצות התפלה היא שיבקש צרכיו מלפני השם בכל יום בתפלה ובתחנה ולמדנו שעזרא ובית דינו תקנו להם לישראל תפלת שמנה עשרה שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הצבור כולם: וכיון שכן מאחר שתקנו להתפלל על הפרנסה שהיא ברכת השנים כל שכן דחייב להתפלל על המטר שהוא עיקר המחיה והפרנסה ובו תלויה פרנסת כל השנה דאי אפשר לפרנסה לבא אלא על ידי המטר שנמצא שנוסח ברכת השנים באותו זמן שצריכין למטר הוא כן ותן טל ומטר וכו' והרי זה דומה למתפלל תפלת תשלומין בליל שבת שמתפלל לתשלומין נוסח תפלת שבת: ומ"מ נראה לע"ד שאם עבר ולא שאל מטר בתפלת התשלומין יצא בדיעבד שהרי התפלה שחסר כבר אמרה: סימן סו כתב מרן רבינו הגדול בשלחן ערוך א"ה סימן קי"א מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשין כתובת אמן ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל וי"א שאף התוספת בכלל ואח"כ חולקים השאר עם אחיהם בשוה ע"כ: מה שכתב מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשין כתובת אמם ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל הוא כלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכות אישות תיבה בתיבה. ומ"ש וי"א שאף התוספת בכלל הוא לשון רבינו בעה"ט ז"ל שכתב ז"ל ריש סימן קי"א תנאי כתובה שיהיו בנים זכרים יורשין כתובת אמן ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל ותוספת שהוסיף לה בעלה ע"כ. ומלשון זה שהעלה מרן רבינו הגדול על שלחנו הטהור נראה דפליגי הרמב"ם ז"ל ורבי' בעה"ט ז"ל להרמב"ם אין התוס' בכלל כתובת בנין דכרין ולרבינו בעל הטורים התוספת בכלל כתובת בנין דכרין והעלה מרן על שלחנו הטהור סברת הרמב"ם עיקר וסברת רבינו בעל הטורים ביש אומרים: ואני בעניי תמיהא לי טובא שהמעיין בדברי הרמב"ם ימצא דהרמב"ם ורבינו בעה"ט שוין הם שכתב הרמב"ם בפי"ו מהלכו' אישות ז"ל הנכסים המכנסת האשה לבעלה וכו' אע"פ שהן נכתבין בשטר הכתובה אין נקראין כתובה אלא נדוניא שמם ואין נקראין כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מאה או מאתים עם התוספת בלבד ע"כ: הרי הרמב"ם ז"ל הודיע לנו שבכל מקום שאומר כתובה סתם הוא על העיקר והתוספת וכיון שכן כשכתב הרמב"ם בנים הזכרים יורשין כתובת אמם ונדונית' מן הסת' האי כתוב' אמם הוא על העיקר והתוס' שניהם ובזה לא פליגי הרמב"ם ורבינו בעל הטורים ושוין הם ומוכרח זה על כל פנים שהוא תלמוד ערוך בריש פרק אף על פי שנינו אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף ובגמרא רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייעא ליה לרבי איבו אמר רב ינאי דא"ר איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת למורדת ולפוגמת לתובעת ולעוברת על דת לשבח ולשבועה ולשביעית ולכותב כל נכסיו לבניו לגבות מן הקרקע ומן הזיבורית וכל זמן שהיא בבית אביה ולכתובת בנין דכרין ע"כ. ופרש"י ז"ל רצה לכתוב לא קתני אי תנא לכתוב לא הוה שמעינן מינה שיהיה התוספת קרוי כתובה אלא במתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנן להוסיף משמע נוסף על הכתוב' שתיקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא מסייע ליה וכ' כתובת בנין דכרין כשם שנוטלין נדונית אבי אמם ומנה מאתים כך נוטלין תוספת: וגם בסוף פרק נערה שנתפתתה פשוט בתלמוד. והביאו מרן רבינו הגדול ביתה יוסף ריש סימן זה וז"ל תנאי כתובה שיהיו בניה הזכרים יורשים כתובת אמם וכ' ואפילו לא נכתב בכתובה וכו' וזהו שנקרא כתובת בנין דכרין בסוף פרק נערה שנתפתתה תנן לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מנאי אינון יירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא ב"ד ובגמרא א"ר יוחנן משום רשב"י מפני מה התקינו