מהר"ף יב

שערו מיקל בתער וכ' נזיר שמשון אינו מיקל וכו' הרי משנה ערוכה וסתמית ועוד האי סברא דשמשון לא יצא נזירות מפיו היא סברת רבי שמעון אבל רבי יהודה דפליג עליה ס"ל נזיר שמשון חיילא דבפ"ק דנזיר דף ד' תניא רבי יהודה אומר נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא רבי שמעון אומר האומר נזיר שמשון לא אמר כלום שלא מצא' דשמשון שיצאה נזירו' מפיו. הרי הא דכתב רש"י לא יצדק אלא לרבי שמעון אבל רבי יהודה פליג עליה וס"ל נזירות שמשו' חייל ואנן בשמעתין קא שקלינן וטרינן אליבא דרבי יהודה. עוד יש לדקדק במה שגזר בסוף לשונו וקאמר הילכך לספיקא לא עייל נפשיה דמשמע דמשום הא דאמרן דלא חייל משום הכי לא עייל נפשי' לספיקא איך האי גזרה נפקא מהאי דאמרן ולא עוד אלא אדרבא אני רואה מהאי דכתב דליתיה לנזירות שמשון כלל לית כאן לא ספיקיה ולא ודאיה ולא שייך למימר לא מעייל איניש לספיקיה: והנראה לע"ד הא דכתב רש"י לא אשכחן שום ברייתא דקתני הריני נזיר שמשון דליתיה כלל לא קאי להאומר הריני נזיר שמשון במוחלט ולא מזכיר דזהו משנה סתמית וברייתא מחלוק' דרבי יהודה ורבי שמעון וכדכתבנו אלא דברי רש"י קאי ברייתא דלעי' דכרי מחלוקת דרבי יהודה ורבי שמעון דעלה קא שקלי וטרו בגמרא וכמו שמוכיחין דברי רש"י דלעיל: וכמו שפירשו הרא"ש והר"ן אלא שרש"י קצר בלשונו שסמך על המובן והכי הוא פירוש דברי רש"י לא אשכחן שום ברייתא בההוא מחלוקת דכרי רבי יהודה ורבי שמעון דנקיט לה בנזירות שמשון וקתני הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה וכ' דליתיה כלל פירוש להאי פלוגתא ליתיה כלל דלא שייכא דכי אמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה וכו' דליחול כלל כלומר דלא משכחת תנא דיימר שיחול דאפילו תנא דקאמר בנזירות דעלמא הריני נזיר אם יש בכרי זה וכו' דחייל דהוא רבי שמעון בר פלוגתיה דרבי יהודה הכא בנזירות שמשון ס"ל אפילו נדר בהידיא במוחלט בלא תנאי לא חייל דסבר דלא נדר בדבר הנדור דשמשון לא יצא נזירות מפיו ומה שכתב רש"י עוד הילכך לספיקא לא עייל נפשיה לא קאי אמאי דסליק מניה אלא קאי לתחלת הדברים שתירץ ואמר גבי כרי לא מעייל נפשיה לספיקא חזר כאן לקיים דבריו והכי קאמר מדלא אשכחן גבי נזירו' שמשון תניא הריני נזיר אם יש בכרי זה הרי זה נזיר שפיר מה דתריצנא לספיקא לא עייל נפשיה וכשחזר רבי הונא והקשה לרבא והא רבי אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון על כרחין לפרש תני נזיר שמשון בלי מחלוק' רבי שמעון אלא דברי רבי יהודה בלבד והכי קתני האומר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה וכו' הרי זה מותר דברי רבי יהודה וליכא מאן דפליג והשיב לו רבא אי תניא תני' ס"ל לרש"י דלא חזר בו רבא מתרוצא קמא ופירש"י דהכי הוא כוונת רבא אי אשכחן תניא האומר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה וכ' רבי יהודה מתיר תני' כלומר שנויה היא בבית המדרש ולא משבשתא ואפילו הכי ליכא למרמא דרבי יהודה דאיכא לתרוצה הכי משום הכי דעתי' רבי יהודה דאפילו בנזירות שמשון טעמו דלא מעייל לספיקא זהו מה שנראה לע"ד בפירו' דברי רש"י ז"ל ונראה לע"ד דהטעם דבנזירות שמשון אע"פ שאין ספיקו חמור ס"ל דרבא דלרבי יהודה לא מעייל נפשיה לספיקא דהא רבא קאמר דטעמא דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא דנזירות דעלמא הוא משום דספיקו חמור מודאו ומאי חומרו הוא דכשהכביד שערו לא מצי לגלח נמצא דמשום האי חומרא דלא מצי לגלח הוא דאמרינן לא מעייל נפשיה מספק להאי חומרא א"כ בנזירות שמשון דאית ביה האי חומרא בעצמה דאפילו הכביד שערו לא מצי לגלח כלל הוא הדין והוא הטעם דכיון דמשום האי חומרא לא מעייל איניש לספיקא מה לי ספיקו חמור מודאו מה לי ספיקו כודאו הא מ"מ אמרינן דהאי חומרא לא מעייל איניש נפשיה לא מספיקא הרי האי חומרא דאיתא בספק נזירות דעלמא איתא נמי בודאי נזירות דשמשון נמצא דנזירות שמשון בהאי חומרא שוה ודאו לספק נזירות דעלמא וכי היכי דאמרינן בנזירות דעלמא לא מעייל נפשיה להאי חומרא מספק הוא הדין בנזירות שמשון נמצא לפי זה כי קאמר רבא אי תניא תני' הדר ביה רבא לומר דהא דאמר' כל שספיקו חמור מודאו וכו' לאו דוקא צריך שיהיה הספק חמור מודאי אלא עיקר הדבר הוא בדבר שהוא חמור דלית ליה תקנה לא מעייל איניש נפשיה לההוא חומרא מספק אלא מתחלה דמיירי בנזירות דעלמא דלית ביה האי חומרא אלא בספיקו קאמר כל שספיקו חמור מודאו ולבתר איתבריר דלאו דוקא הוא ולפי זה על כרחין לומר דספק נזירות להקל גם בנזירות שמשון דהוא הדין והוא הטעם זה מה שנר' לע"ד להרחיב ולהביא ראיה לדברי מהריק"ש ז"ל שכתב לדברי הראשונים שומעין שכתבו שספק נזירו' להקל גם בנזירות שמשון: ג הרמב"ם פי"ו מהלכות מאכלות אסורות תבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לתבל ולאסור וכן לחמץ כיצד שאור של חטים ושאור של שעורים הואיל ושם שאור אחד הוא אינן כמין ושאינו מינו אלא הרי הם כמין אחד ומצטרפין לשער בהם כדי לחמץ בעיסה של חטים אם היה טעם שניהם טעם חטים או כדי לחמץ בעיסה של שעורים אם היה טעם שניהם טעם שעורים שלשה שמו' ממין א' כיצד כגון כרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה אע"פ שכל אחד מהם שם בפני עצמו הואיל והם מין אחד מצטרפין לתבל עכ"ל: וכתב מר"ן מוהריק"א ז"ל בכסף משנה תבלין שהם שנים או שלשה שמות ממין א' או שלשה מינים וכו' שם תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או ממין שלשה אסור ומצטרפין ר' שמעון אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינים משם אחד אינם מצטרפין ופירש שם רבי' שיעור זאת המשנה כן תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם א' מצטרפין לאסור ואין הלכה כרבי שמעון וכתב הראב"ד א"א זה אינו כלום שהרי חמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשיכר' שמא חד חשיב להו בע"ז ועוד השמות הללו אסורין הם עכ"ל טעמו דגרסינן בפ' בתרא דע"א חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד