מהר"ף קיג

הא קמן הרז"ה והרמ"ה והרשב"א והרא"ה והתוספות והראב"ד והריטב"א ורבותיו ז"ל כולם סבירא להו דאין הלוה יכול לטעון כנגד כתב ידו פרעתי אלא המלוה נשבע וגובה כדין שטר בעדים שאומר לו שטרך בידי מאי בעי והוא הדין כנגד היתומים דחד טעמא להם דהא בהא תליא ולמדנו מדברי הריב"ש ז"ל דבדינא דהוציא עליו כתב ידו כי איכא הוכחה לדברי המלוה דקושטא קאמר אזלינן בתר הוכחה ומטין את הדין לזכותו וכיון שכן נראה לו לבעה"ת להכריע כך דנהי דבעיקר הדין דכתב ידו קי"ל דנאמן לומר פרעתי וכן ליתומים טענינן להו פרע אבוהון דמאן מוכח דלא פרע ומספיקא לא מפקינן ממונא אבל כי מוכחא מלתא כי הכא דנפק על היתומים תרי חיובי כתב ידו ונמצא בפנקסו דמוכחא מלתא מדלא מחק מה שכתוב בפנקסו לא פרע יש לומר דהרי"ף והרמב"ם ודעמהון יסברו בהא מלתא דלא טענינן להו פרע אבוהון כיון דאית הוכחה דלא פרע אבוהון וכל שכן השתא דאשכחנא להריב"ש דאזיל בהאי דינא דכתב ידו בתר אומדנא ודאי הכי עבדינן עובדא וכן נראה דעת הרא"ש בכלל פ"ו דמקיים מה שכתוב בפנקסו היכא דאיכא הוכחה ושם מבואר באר היטב וגם המבי"ט בח"א סימן ע"ד כל דבריו הולכים וסובבים על יסוד זה דכי איכא אומדנא דמוכח שמה שכתוב בפנקסו אמת עבדינן ע"פ פנקסו אבל נמצא כתוב בפנקסו גרידא וליכא שום הוכחה דמוכח לן שמה שכתוב בפנקסו עדין קיים לא איכפת לן במה שכתוב בפנקס וכך הם דברי רבינו הגדול מהר"י קארו זלה"ה בש"ע שבסוף סימן ק"ז כתב ראובן שמת ונמצא כתוב בפנקסו בכתב ידו שהוא חייב לשמעון מנה היורשים פטורין דמלוה ע"פ אפילו בעדים אינה גובה מן היורשים אלא א"כ היה תוך זמנה עכ"ל: ובסוף סימן ר"ץ כתב אפטרופ' שמת והוציא בנו פנקס אביו שכתוב בו שהוציא בפרנסת היתומים מנה אין מוציאין מהיתומים בכך דשמא נתפרע ולא נמחק עכ"ל הרי בשני מקומות אלו פסק להידיא דלא איכפת לן במה שנמצא כתוב בפנקס האדם לא לזכותו ולא לחובתו ובסימן צ"א ס"ה כתב יש לדון על פי פנקס של אדם שרגיל לכתוב בו ענייניו ואפילו להוציא מיתומים הקטנים היכא דיש רגלים לדבר שמה שכתוב בפנקס הוא אמת עכ"ל הרי חזר וכתב דהיכא דיש רגלים לדבר דנין ע"פ פנקסו וגבי הוציא על היתומים כתב יד אביהם בסימן ס"ט ס"ה כתב ז"ל הוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענים להם שהוא פרוע וכו' ע"כ ובסימן ק"א ס"ד כתב הוציא על היורשי') שטר עסקא החצי יש לו דין מלוה בשטר ונשבע ונוטל והחצי אינו נוטל אפילו בשבועה וכו' ואם יש מהעסק בעין ויש עדים שהוא מאותו עסק או חליפיו נוטל המלוה בלא שבועה ע"כ ובכללי הרא"ש ז"ל כלל פ"ו האריך הרבה להביא ראיה מכמה אומדנות דאשכחנא בתלמוד ובסוף כתב ז"ל אלמא הא דאזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות דינא הוא ואין חילוק לענין דינא בין יתומים לאחר: כלל העולה בידינו מכל מה שכתבנו שאם יצא על היתומים כתב יד אביהם שהוא חייב או נמצא כתוב בפנקסו שהוא חייב ואין שם דבר אחר דמוכח לן דהחוב עדין קיים לית לן בה והרי הם כשאר מלוה ע"פ בעלמא דאינה גובה מהיורשים: והואיל ואתא לידן האי דינא דהוציא עליו כתב ידו דנאמן הלוה לומר פרעתי נימא ביה מלתא להוי ידיע ליה למר כד אתו קמאי בני אדם מהמסתערבין ומוציא האחד על חברו כתב ידו שהוא חייב לו וחברו טוען פרעתי אני דן אותם כפי פסקא דמרן דנאמן לומר פרעתי ונשבע היסת ונפטר אבל כשבא לפני דין זה על אחד מהלועזים אני דוחה אותם לסוחרים הלועזים שידונו אותם ואם אי אפשר לדחותם אני דן אותם שאין הלוה נאמן לומר פרעתי דאומר לו שטרך בידי מאי בעי והטעם שאני רואה בלועזים שמקפידין הרבה בזה שאינם רוצים לפרוע חוב שיש עליו כתב ידם ומפצירים הרבה ומתעצמין בדין הרבה שאינם מתרצים אפילו שיכתוב לו שובר שאומר שמא יאבד שוברי ואתה תמצא כתב ידי ותחזור אתה או יורשיך לתבוע אותי. אמינא כל כי הני ודאי הכי ראוי לדונם דטעמא מאי אמור רבנן דנאמן הלוה לומר פרעתי הוא משום שאינו מקפיד להניח כתב ידו ביד המלוה א"כ הני דחזינא להו דדרכם להקפיד על זה ודאי אינו נאמן לומר פרעתי דאם איתא דפרעיה לא הוה מנח כתב ידיה בידיה. ואלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן כן יהי רצון: סימן נט שאלה אם יש לסמוך על מה שכתבו קצת רבוואת' דאין לנו בזמן הזה לענין שבת רשות הרבים דבעינן ששים רבוא בוקעין בו בכל יום: תשובה ענין זה צריך ביאור כי יש ארצות שתנאי זה דששים רבוא בוקעין בו מהני להו ויש ארצות דלא מהני להו כמו שאבאר בס"ד: כתב רבינו בעל הטורים ז"ל א"ח סימן שמ"ה ז"ל ורשות הרבים הוא רחובות ושווקים הרחבים שש עשרה אמה ומפולשין משער לשער וששים רבוא עוברין בו ע"כ: וכתב רבינו הגדול מוהריק"א ז"ל ז"ל ובריש עירובין גבי כיצד מערבין רשות הרבים פרש"י רשות הרבים שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ששים רבוא ואין בה חומה או שיהיה רשות הרבים שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש דומה לדגלי מדבר והרא"ש בפ"ק דעירובין עלה רי"ד כתב דברי רש"י בלא מחלוקת משמע דהכי ס"ל וכן נראה ממה שכתב בפרק אין צדין ואין לחושש שמא הביאו הגוי דרך רשות הרבים דלא שכיח האידנא רשות הרבים דששים רבוא בוקעין בו וכן דעת סמ"ג וסמ"ק וספר התרומ' וכ"כ הרוקח בסימן קע"ה וגם התוס' כתבו בריש שבת גבי הא דאמרינן כאן בזמן שישראל שרויין במדבר דמשמע קצת דאינה רשות הרבים אלא א"כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר וכן כתבו ג"כ בפ' במה אשה גבי הא דאמר רב כל שאסרו לצאת