מהר"י מינץ סא

כדאיתא בתוס' בספ"ב דב"ק ועי"ש. ואנו מה תקנתא לתקנתא נעביד. אנו אין לנו אלא כדאי' בפרק הנ"ל ולרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ואמרי בדרבנן לא נחתינן לנכסי' מאי עבדינן ליה כו' עד משמתינן ליה עד דמטי זמן נגודי וכי מטא זמן נגודי נגדינן ליה ושבקינן ליה דכיון דלא נתקנה אלא משום חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו כי עבדינן ליה לנתבע כולה האי אזלא לה חזקה אין אדם תובע ואין חילוק בין אחרונים לראשונים שהיו בימי רב נחמן ובדבר הזה משפט אחד לכלנו. אכן הדעת מוכרעת דמותר לקרותו עבריינא שהרי עבר תקנת חכמים שתקנו שבועת היסת:

ומ"ש כ"ת למה אין אנו מורגלין לכתוב ס"ת על הגויל נראה דלאו משום דפסולא לכתוב על הגויל אלא משום זה אלי ואנוהו כי על הקלף הוא יותר נאה כי הגויל לא הוסר ממנו כ"א השיער ובצד השני לא הוסר כלום כדאמרי' בפרק קמא דב"ב גויל אבני דלא משפיין. גם היתה כבדה יותר מדי לכך המנהג לכתוב ס"ת על הקלף:

ומ"ש על ס"ת ספרדיי"ם שאין כתובי' בהן האותיות גדולות והקטנו' כמו בס"ת שלנו הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזות וס"ת בפרק ז' כתב דצריך ליזהר בהן כי הם למצוה אבל לא לעכב בדיעבד וכ"כ על התגין וליכא לאוקמי בשאר תגין שאינם באותיות שעטנ"ז ג"ץ כיון שלא הזכיר שעטנ"ז ג"ץ בפני עצמו. וכן משמע מדברי הטור י"ד ולדידיה נראה שפסול באותיות שעטנ"ז ג"ץ וכתב שכן משמע גם כן מדברי אביו הרא"ש ז"ל והס' א"ז פוסל אפילו בחסרון תג אחד אפילו באות שאין משעטנ"ז ג"ץ ושמא במקום שיש ס"ת עשויין וכתובים כתיקונן בתגין ובאותיות גדולות וקטנות. אפילו לדעת הרמב"ם פסולין האחרים דחשיב כלכתחלה ואינו מכשיר אלא במקום שאין ס"ת עשויה כהלכתה דאז חשיב דיעבד וכשרה אבל במקום שיש תקנה לא וכל שכן אנו למה נכניס עצמינו בספק דיעות הפוסלין ועל כה"ג נאמר בהיותך טוב אל תקרא רע:

ומ"ש עוד שס"ת שלהן נכתבין על הגויל והגויל אינו נמחק ובמקום שהוצרכו למחוק חזרו והעבירו צבע דמות הגויל עליו וחזרו וכתבו עליו דהיינו דיו על צבע אם נוכל לקרות בהן. כ"ת לא ביאר מאי ענין הצבע אם הוא צבע עוברת או הוא מעכבת ומכהה שחרורית הדיו שכותב אח"כ על הצבע התחתון מ"מ נ"ל שדבר זה תוכל לפשוט מן הגמ' ותוס' דפרק הבונה ומהמביא גט תנינא ועי"ש. וש"ש כחפצך וכחפץ אוהב' ועמיתך ומחותנך הטרוד יודא מינץ:

מעשה בא לידי ביבם אחד שהיה נחוץ לדרכו והיה רוצה לחלוץ בע"ש. ולא רציתי לשמוע לקולו. אחרי שכבר הסכימו הגאונים ז"ל דחליצה נקראת דין. מדפסול חליצה בלילה ומטעם זה דהוי כמו דין אסרו ליקח שכר מחליצה ומטעם זה דהויא כמו דין נ"ל שאין לחלוץ בע"ש. דאיתא בירושלמי והמרדכי גדול מביאו בסנהדרין וז"ל גרסינן בירושלמי דביצה אסור לדון דיני ממונות בע"ש ומתניתין פליגא אין דנין דיני נפשות בע"ש הא דיני ממונות דנין אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה ומשמע דאסור לדון דינו ממונות בע"ש ולא מסתברא לומר דחליצה לא דמיא לא לדיני נפשות ולא לדיני ממונות אלא לדיני הוראות איסור והיתר דמותרי' בע"ש מה שנ"ל כתבתי נאום הטרוד יודא מינץ:

על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים בפורים. הנה ראיתי שכבר פסק להתיר אהובי ועמיתי מחות' כרכא דכולא ביה אבקת