מהר"י מינץ נב

הלב הן הן הדברים ועל זה נאמר ויראת מאלקיך דלא עדיף מההוא דרבי חייא ב"ר אשי דהוה רגיל כל יומא דהוה נפיל על אפיה והוה אמר הרחמן הוא יצילני מיצר הרע כו' כדאיתא התם פ"ב דקידושין וע"ש והנראה לי דין ואמת ושלום כתבתי:

יד יגדל נא כחך אהובי הגביר האלוף מהר"ר יושע המכונה רבי זאנויל יצ"ו בר יקותיאל ז"ל ע"ש כל הנלוים עם מעל' כ"ק יצ"ו והנה אשר כתב כ"ת אלינו על ידי האשה מר' בילה מב"ת בת רבי דוד ז"ל אשת רבי יוסף קוברלינו יצ"ו אשר באת כמתנצל ללא צריך כי כבר יצא טבעך בעולם ושמן תורק שמיך אמנ' בעניין שריותא דהאי איתתא נ"ל היתר גמור ואין להוציאה מבעלה כלל כמו שנבאר בעזהי"ת. דמתוך הדברים מוכח דלא היה לכם חזקה שהיה לאותו רבי כשריאל ז"ל אח או אחים. מדלא היה שום אדם מערער ופוצה פה לומר זו יושב' תחת בעלה הלא יש לה יבם אלא ודאי לא היתה מוחזק' ביבם וכל ישראל בחזקת כשרו' ולא רצו אלו שהוציאו הלעז להוצי' לעז שלא כדין אלא אחר כך מתוך שנאה שמוציאין האדם מן העולם הביאם הכעס לידי טעות ואמרו מה שאמרו וכן כל הלומדים שברומא יצ"ו לא היו מסכימים שמר' בילה תחזו' לבעלה אם הי' שום חזק' שהי' לבעלה ז"ל אח או אחי' שאין שום דעה המתר' יבמה ודאי על ידי ולד שלא נגמרו חדשיו בודאי ואף אם מרת בילה חששה ושאלה אם זה הולד פטרה מיבום איכא למימר דמיחש חששה ולא ה"ל הודאי שאלה אלא ודאי אלו שאמרו בסוף שבעולת בעל היא שקר דברו מתוך מריבה ושנאה המוציאין האדם מן העולם וכל שכן שאנו רואים שהעבירו הדרך דרך תורתינו הקדושה להביאם בעש"ג. וכל שכן וק"ו כיון שנשבעו שדבריהם אלו לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעול' והפרו ברית אמרינ' יוכיח סופו על תחלתו שלהכעיס ולשנאה הוציאו הקול ודבריהן מעלין אות' לבעל' ואין מורידין מדלא אמר בתחלה אלא כמו שנתי' אחר הנישואין ש"מ דאין בדבריה' ממש וגרע טפי מקלא דבתר נישואין דהא מתוך שנאה וקטטה אמרו מה שאמרו. ועל גידול צפורניו ושערו מסתמא דרשתם וחקרתם ואפילו לא דרשתם ודאי אמרינן שכבר נתגדלו וסמכינן ארוב' דלא נתגדלו מיעוטא דלא שכיח' לגמרי הוא ואפילו יצא הקול עתה דלא נתגדלו שערו וצפורניו הוי נמי קלא דבתר נישואין ולא משגחינן עליה ודומה לזה פסק הטור אבן עזר סימן קנ"ו והאי איתתא לא מיבעיא לה"ג שכתבו על יבמה דעלמא שלא ילדה וזקוק' ודאי ליבום אם נשאת והיה לה בנים אם היה בעלה ישראל חלץ לה יבם ויושבת תחת בעלה כו' כדאיתא באלפס פרק האשה רבה פשיטא דהאי איתת' שרי לבעל' ואין להוציאה כלל דאם כן אתה מוציא לעז על בניה. ואף על גב דכתב רב אלפס על ה"ג ואיכא מאן דאמר דהני מילי לאו דסמכינן הן כו' ומסכים עמהם דסבירא ליה ושמיע ליה סתירתם מן הירושלמי וכן הרא"ש וכן ר"ת כדאיתא במרדכי פרק האשה רבא וכן בפירוש ר"ח מ"מ מצינו גאונים אחרים שמתירים ומסכימים עם ה"ג כדאיתא בתשובה במיימון להלכות נשים וז"ל אחר שהביא דברי ר"י אלפס ור"ח כתב וראב"ן ראה דברי ה"ג דבכמה דוכתין בתלמוד חייש ללעז הבנים בגיטין פרק הזורק ופרק עשרה יוחסין. ואי משום פלוגתא דתלמוד ארץ ישראל אימא באין לה בנים פלוגתא וכת' בא"ע בסימן ע"ב. וכן כתב רמ"ה דדברי זקני ישרו בעיניו ע"כ. הרי אלו דהיינו ראב"ן ורמ"ה שהיו אחרי ר"י אלפס וידעו הסתירות מן האלפסי ותרצו דהירושלמי מיירי באין לה בנים אם כן אין הדבר פשוט אפילו ביבמה דעלמא להוציאה מבעלה אם כן בנדון דידן דאינו ברור שיש לה יבם איכא למימר לכ"ע שריא לבעלה כל זמן שלא