מהר"י מינץ נ

שהנידוי היה על תנאי זה עד שיחזור ואף אם לא היה תלמידו לא היה לו להמרו' בגדול הדור צדיק וחסיד ז"ל אבל היה לו לילך אצל הגאון ולהפיס דעתו או להתווכח עמו על הנדון אלא ודאי גסות הרוח נגעה בו אם כן ראוי לזה וליותר מזה. ואי לדידי ציית ילך על קברו של הגאון ויבקש ממנו מחילה או לכל הפחו' ישלח שם שליח כפי דעת הרמ"מ ז"ל הנ"ל ואותו שליח מצד מהררי"ף יבקש מחיל' מהגאון ז"ל ואם ח"ו אינו חוזר ראוי להורידו מגדולתו ואחר כך לנדותו אבל איפכא לא כי הא דבמערבא מימני אנגדא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא והיינו משום דשמתא חמירה דשם מיתה ודטבא ליה עבדינן ליה ולכך יש להעבירו תחילה וראוי להורידו מגדולתו ק"ו מיהודה שהורידוהו על שלא נתן להם עצה יותר הגונה מעצה שנתן להם שנאמר וירד יהוד' מאת אחיו אף על גב דיש לומר דחשש דאם יתן להם עצה יותר גדולה לא ישמעו אליו ואחר כך אפילו בעצה קטנה לא יעשו בההיא חששא דרבי יוחנן בן זכאי דפרק הניזקין ולנדותו משום שחולק על רבים על יותר מעדה ודומה לההיא דס"פ הזהב והיינו אם אינו חוזר בו ומצד אחר להחרימו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני למה ימות בלא עתו. ולמה לא נדון אותו לכף זכות ובחזקת חבר דסתם חבר בחזקת כשרות ונאמר דלא ידע הא דרמ"מ ז"ל ואף אחר שנודע לו אולי מתוך פלפולו מחלק ומפרשו באופן אח' ועוד שמא רוח אחרת גסות הרוח נגעה בו וסובר דסבר וגמר הוא ויכול לחלוק על הראשוני' כדעת הרא"ש בשביל כך אינו בר נידוי אם לא למיגדר מילתא ואפילו למדה למאן שעבר גם כן אדבר קפרא דאמר מרחיקין מן המיאונין ואי משום שזילזל באהו' ה"ה מהר"ר דוד צענר יצ"ו ולמדה למאן כדי לזלזלו וכי מאומד הדעת נחייב אותו שמתא ואפילו הסתיר הדברים עד סמוך לגדלות באולי היה דעתו לפתותה שתחזור מן המיאון כי כל אותן הימים עד סמוך לגדלות שידלה בדברים לחזור ואפילו למדה בודאי יש לדונו לכף זכות לומ' דלמדה למאן באופן דשבח הוא לו דאמרה מכנא דרב מכרעי לא בעינא דהוה טעם וטענ' אפי' בגדולה כדאיתא בפרק האיש מקדש או שמא רוח טומאה חזי בה דניחא לה בקב תורה וטפלות בה מתשעה קבי' ופרישות ועלה על דעתו דשפיר טפי למאן או ס"ד הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עושין לו שלא כהוגן משום דעבר אדעתא דר"ח כדאיתא בתוס' ולא ידע מהררי"ף דרבי שמחה פליג על פר"ח כדאיתא באז"ג שהביא שניהם והאריך בהן וז"ל אם מותר להשיא יתומה קטנה הראויה למאן ר"פ ב"ש כתב בפר"ח אמר גאון תמיד נהיגינן אנן ואבהתנא כדאיתא לקמן יתומה לקדושה תבעינ' ראייה דבוגרת כדי לאיתרחוקי מן המאונין כדאמור רבנן ודיינ' דמנסיב יתומ' קטנה מוכחינן ליה וטפייננא ליה מיהו לא מנפקינן לה מבעלה עכ"ל ולא נהירא למורי ה"ר שמחה זצ"ל דהא דאמרי' לעולם יתרחק מן המיאונין היינו כדמפרש תלמודא דילמא גדלה ומתחרט' אבל שלא להשיא יתומ' קטנ' שלא תבא לידי מיאון לדבר זה אין ראייה משם וכתב מורי ה"ר שמחה דמסתברא דכיון דתקינו לה רבנן קידושין ונישואין אנן אביהן של יתומות לקדש' להגון לה קוד' שיקדימנה אחר וכן עמא דבר עכ"ל. ומדמסיים וכן עמא דבר משמע דסבירא ליה דכרבי שמחה עבדינן וכן משמע מדברי בנו מהר"ר חיים א"ז ז"ל שהרי הביא בסתם דעת רבי' שמחה ולא הזכיר רבי שמחה בשמו ודילג פר"ח ודעתו לגמרי כי ז"ל ומותר להשיא יתומ' קט' הראויה למאן להגון לה עכ"ל. ולפ"ז ה"ה מהר"ר דוד צענר יצ"ו שפיר עבד ואע"ג דיש לדחות דהר"ש איירי כשהשיאוה גדולי הדור כדמשמע מלשונו אנן אביהן של יתומות כי הם יודעין להעריך ולשער איזהו ראוי ואיזהו אינו ראוי ולהאריך זמן הנישואין או לקצר ולראות ולעיין דלא שייך בדרוש ההיא דר"פ כל היד תנו רבנן