מהר"י מינץ מג

ולייבום ונתן טעם לדבריו דק"ל דמיתה מפלת וייבום על כרח' קולא היא ואפילו הכי מתיר אפי' לייבם משום דסבירא ופשיטא ליה דמיתא לחודה מפלת ולא כדעת הגאונים דתלו במיתה וקידושין והיינו משום דמספקא להו או משום חומרא בעלמא אלא ודאי ר"י א"ז ס"ל כפר"ח ופוסק כוותי' אפילו לכתחיל' וכן משמע בתשובה לעיל ואם כן המיר לאחד קידושין ומת אחיו בהמרותו בנדון דידן אינה זקוק' ליבם לגמרי אלא מותרת לעלמא בלא חליצה משום דמית' לחודא מפלת וכן משמע בתשובה לעיל וז"ל ולפר"ח אפילו היה יהודי בשעת נישואין לא חלצה משום דסבירא ליה מיתה לחודה מפלת וקיימא לן כר"ח עכ"ל א"ז עכ"ל. ועיקר חילוקם אם קידושין הראשונים מפילים או מית' מפלת היא ביבמו' בפ' ב"ש במתני' המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ורבי אלעזר אוס' וכן המגרש את היתומ' והחזיר' מותרת ליבם ורבי אלעזר אוסר קטנה שהשיאה אביה ונתגרשת הרי זו יתומה בחיי האב והחזירה אסורה ליבם אמר עיפא מאי טעמא דרבי אלעזר הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסו' אמרו ליה רבנן לעיפא א"ה חליצה נמי לא תיבעי וכ"ת ה"נ והתניא משום ר' אלעזר אמרו חולצת אלא אמר עיפא טעמא דרבי אלעזר לא ידענא אביי אמר היינו טעמ' דרבי אלעזר מספקא ליה אי מיתה מפלת אי נישואין הראשונים מפילין אי מיתה מפלת והא רמיא קמיה ליבום אי נישואים הראשונים מפילין והא עמדה לפניו שעה אחת באיסור רבא אמר לעולם פשיטא ליה לרבי אלעזר דמיתה מפלת ומיהו הכל בקיאין בגירושי' ואין הכל בקיאין בחזרה אדרבא חזרה כיון דיתבה תותיה אית ליה קלא מי לא עסקי' דאהדר' בליליא ומית רב אשי אמר היינו טעמא דרבי אלעזר דגזר הני משום יתומה בחיי האב הכי נמי מסתברא תניא כוותיה דרב אשי כו'. ור"ב הביא זאת לראיה לר"ח בקיצו' כדאיתא לעיל בתשובה ונ"ל דדעתו כיון דלאביי מספקא ליה לר"א אי מיתה מפלת אי קדושין הראשונים מפילין ולרבנן פשיטא להו דמית' מפלת דר"א ס"ל דמותרת ליבם והלכתא כחכמים כאשר פסקו רב אלפס והר"אש ורבא ס"ל דלכ"ע מיתה מפלת והיינו מיתה לחודא דאי קידושי' הראשוני' נמי מפילין אין סבר' לומר דחכמים היו מתירין אותה ליבם כיון שנאסרה עליו שעה אחת ואף על גב דרב אשי שהוא בתרא לא הזכיר בתירוצו איזו היא מפלת איכא למימר דאינו חולק וכן משמע מפירו' רש"י דפירש במשנה מותרת ליבם ולא אמרינן נישואין הראשוני' מפילין יבמה לפני יבם והרי נאסרו עליו אותן נישואין בשעה שגירשה אחיו והוי עליו גרושת אחיו ורבי אלעזר אוסר מפרש טעמיה בגמרא כו' הרי שפיר' לכ"ע דטעם חכמים שמתירין אותה ליבם משו' דמ"מ ורבותינו הגאונים דסבירא להו לעיל דקה"מ איכ' למימר דסבירא להו כההוא דסבר קה"מ דפרק קמא בפלוגתא דרבי ירמיה ורבא ומייתי לה נמי בפ"ד אחין אבל דוחק לומר דפליגי אשיטה דפרק ב"ש דהא על כרח' רבנן דרבי אלעזר ס"ל דמית' מפלת כדפי' מדהתירו אותו ליבם וכדפירש רש"י ורב אלפס והרא"ש פסקי כוותיהו לכך איכא למימר מספקא להו לגאונים אי קה"מ או מית' מפלת לכך תלו בקידושי ובמית' כדפי' לעיל או ס"ל דודאי מית' מפלת אלא מדרבנן החמירו לחוש כמ"ד קה"מ ומה שכתבו ז"ל ומילתא דמומר מילתא דלא פסיקה דאיכא אח מומר דזוקק את אשת אחיו לייבום כדפרשי רבנן דמתיבת' דקידשה אחיו כשהוא אכתי ישראל דהנהו קידושין הראשוני' מפילין היינו מדרבנן משום חומרא כיון דאיכא מ"ד דס"ל דאורייתא וניחא טפי לומ' כך מדחילקו בין איסור לאו לאיסו' כרת כדפי' ואם כן כיון דדרך חומר' דמדרבנן הוא אם כן בנדון דידן אף על גב דישראל היה בשעת נישואין כל הדיעות מודים