מהר"י מינץ מב

שרירא גאון אלא תרי טעמי' קאמרינן חדא בקדושתי' קאי דהא הורתו ולידתו בקדוש' והיינו ההיא דרב שרירא גאון ועוד דק"ל דאי מקדש בת ישראל תופסין בה קידושין כרש"י ומה שכתב רב נחשון גאון דקידושין הראשונים מפילין וכתב וכן הילכתא וכתב עוד וכן מצאתי בספר בשר על גבי גחלים אבל לא כתב וכן הילכתא אע"ג דכתב שיש עלה זיקה דאורייתא היינו למ"ד קידושין הראשוני' מפילין אבל איהו סבר בשר על גבי גחלי' לא סביר' ליה הכי אלא מדרבנן וסבור כיון דאיכ' מ"ד דסבירא ליה דאורייתא יש לנו להחמי' מדרבנן וכן רב נחשון שכתב וכן הילכת' אינו ר"ל על הזיקה אלא על הדין. או רוצה לומר מדרבנן או מספק' להו אי הלכתא כמ"ד קידושין הראשונים מפילין או כמ"ד מיתה מפלת כמו שאפרש אי"ה אכן לא פירשו בדבריהם אם חזר המומר קודם מיתת הבעל בתשובה כמו שכותב ר"י א"ז לקמן ותשובה מרבותינו שהשיבו שמוזכרין להנהיג בני הדור לאסור ולהתיר במצוה מפי זקנים כו' ודרשו וחקרו ומצאו דתליי' באשלי רברבי כו' דהיינו לדעת רב שרירא גאון ורש"י והסכימו נגדם והורו הלכה למעשה לקולא ולא לחומרא והיינו כשהוא מומר בשעת קידושין וכתב ואף אנו ראינו לקיים בעצמינו ישמע חכם ויוסיף לקח ומה יש להקשות בה אי משום דאמר גבי גר דאי הדר ביה וקדיש ישראל מומר קרינא וקידושיו קידושין כו' היינו ממש הסתירה שהק' רש"י כדאיתא במרדכי וז"ל כי אעפ"י שחטא ישראל הו' לכל דבריו ואם קיד' קידושיו קידושין הלא תירצו הגאונים וז"ל משום דהוא עביד מעשה דאע"ג דפריך מן הצבור וקסבר שהוא נכרי מקרא צווח עליו כו' ר"ל דקידושין שהמומר עושה בידים חמירי מזיקה דאתיא ממילא ועוד כתבו טעמים אחרים באופן מספיק שהקושיא שהק' רש"י מתורצת וליתא לקושייתו כלל ע"ד שחיתום וסיום תשובתם ואע"פ שלא הוצרכו לסהודי על תשוב' הגאונים שכדי הם לסמוך עליהן כתבנו לידידינו לפי מיעוט דעתינו סמך וראיי' וליכא לאוזווי כלל מינה עכ"ל הרי לפנינו אף על פי שלא ידעו ולא שמעו טעם הגאונים שהתירו מכל מקום סמכו על טעמים שבדו מעצמם להתיר עד שכתבו ואין לאוזוזי מינה כלל. ואיכא למימר אילו שמע רש"י תירוצם על סתירתו וקושייתו וטעמיו הוי גופיה הדר ביה וכל שכן מהר"ם שהיה סומך על ראייתו והיה גם כן מתיר כשבא מעשה לידו כי לא על חנם כתב המרדכ"י על תשובת הגאונים ולא הביאו שום ראיה לדבריהם עכ"ל משמע אילו הביאו ראיה וטעם לדבריהם לא היה כותב מהר"ם לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י אלא היה מתיר כדברי הגאונים כי כדי הם לסמוך עליהם אם נתנו טעם לדבריהם ודומה לזה איתא בפרק יש נוחלין אמר ליה רבא לרב פפא ולרב הונא ברי' דרב יהושע כי אתא פסק דינא קמייכו וחזיתון ביה פירכא לא תקרעון עד דתתון לגבאי אי אית ביה טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בו לאחר מיתה לא מקרע תקרעני' ולא מגמר תגמרונהו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות והיום ולמחר כשימצא תירוץ על הקשיא חוזר ודן כפסק הראשון וכן בנדון דידן כיון שמצאנו תירוץ על סתירות רש"י יש לנו לדון כפס' הראשון ואין לו לדיין אלא מה שעיני' רואות שפסק' הלכה למעשה נגד רש"י מקרא ומסברא. ומה שכתב אחר כך וז"ל ממה שכתב בזו התשובה כיון דנישואין הראשוני' לא הפילו ומיתה נמי לא הפילה דאכתי מומר היה אי הדר בתר הכי לא משגיחינן משמע כו' עד וכן נראה בעיני אני המחבר כו' עד וזוקק את אשת שמעון לחליצה ולייבום שהרי קיימא לן מיתה מפל' כו' ואני המחבר הוא רבי יצחק אור זרוע. ולשון זה כתב כמה פעמים בחיבורו באז"ג וכותב זוקק אשת שמעון לחליצה