מהר"י מינץ לא

ואף על גב דגדול המצוה ועושה כו' ואם כן נאמר דחוב הוא לו שאנו מאחרי' גדלותו וי"ל דה"מ גדול שיש לו דעת וכח והרגל גדול מה שאין כן בזה שעדיין רך בשנים ובכל אלה וק"ל. וכן הדין במשכיר בית לחבירו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר כדאיתא בפרק השואל והיינו נמי לתא דידיה ואימר מזלו גרם ויהבינן ליה כל חדש העיבור ולא מחלקין אותו לחדשים שעברו קודם שנשכר לו הבית ולא יגיע להשוכר מחדש העיבור כי אם היתרון משנה אחת ואילו שכר הבית באדר בשנה פשוטה ונתעברה אחר כך אמרת נתעברה לשוכר דהא סתמא קתני נתעברה לשוכר ל"ש שכרו באדר ל"ש שכרו בניסן וזהו שכתב לעיל בתשובה וכן משמע פרק השואל גבי מרחץ וגבי משכיר בית לחבירו והיינו כדפי' וזהו דומה למה שכתב באותו תשובה לעיל מיניה בענין בתולים ואם עברו השנה בתוליה חוזרין. וה"ה לענין גדלות וקטנות יחזור לקטנותו כדפרישית לעיל וקצת יש לי ראייה דנתעברה לשוכר סתמא קאמר אפילו שכרה באדר ואחר כך נתעברה נתעברה לשוכר כי ז"ל הספר א"ז המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר לחדשים נתעברה למשכיר כו' מדקאמר לחדשים נתעברה למשכיר ולא קאמר רבותא טפי שכרה לשנה ונתעברה נתעברה למשכיר והוא ששכרה באדר. אלא נתעברה לשוכר אבל לחדשים כל חדש וחדש חדש בפני עצמו. אף על גב דשניהם נקראין אדר דכה"ג לא אזלינן בתר שמיה כדפרישית ומה שכת' הספר א"ז אח"כ המשכיר בית לחבירו עד אדר זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד אדר שני או עד סוף אדר זה אומר עד סוף אדר ראשון וז"א עד סוף אדר שני חולקין ביניהם עכ"ל זה אינו סתירה על נדון דידן דהתם בתנאם ובדבור תליא מילת' מה שאין כן בנדון דידן וזולת זה דברי הסא"ז צריך עיון מפרק קונם יין דתנן התם קונם יין שאני טועם השנה ונתעבר השנה אסור בה ובעיבורה. עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר הראשון. עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון וע"ש בגמרא גם בדברי הרא"ש. ומה שאני נוהג להורות לשואלי על התענית מיום שמת בו אביו או אמו אם יתענו באדר הראשון או בשני שיתענו בראשון. וכן נהגתי להורות מימי קדם מטעם שאפרש ואח"כ ראיתי בתשובת שאירי ההרר"י ווייל ז"ל שכתב שמהרר"י ס"ל ז"ל הורה להתענות בשניהם ודעתו ר"ל מהררי"ו לצום בשני מדאמר בנדרים הנודר עד אדר אם לא ידע שהשנה מעוברת עד אדר הראשון ואם ידע שהשנה מעוברת עד אדר השני וה"נ הכא ידע בגו"ח י"א י"ד י"ז י"ט. ואני רגיל להורות כמו מהרר"י ז"ל עד כאן לשונו. ולי נראה דיום שמת בו אינו בכלל נדרים שאדם נודר מדאמרי' בפרק ג' דשבועו'. אהא הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ביום שמת בו אבא ביום שמת בו רבו ביום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם כו' ואמר שמואל והוא שנדר ובא אלמא סתמא לאו נודר ובא. הוא אלא במנהג תליא מילתא וראייה דלועזים אינם מתענים אותם ורובם אינם מתענים אפילו בתענית הכתובים זולת ט' באב ותענית אסתר נוהגים מצד מנהג. וכיון דמנהגא הוא אמרי' כאשר נהגו כן הוא. לכך נראה דאין לדמותו לנדרי' ואפי' אם אמר ונדר אצום ביום שמת בו אבא ולא הזכיר אדר אין לדמותו לנדרים אלא דווקא כשמזכיר אדר וידע בעיבור דשתא אמרינ' דאדר שני קאמר כיון דאדר ראשון הוא חדש העיבור כדפי' אמרינן האי גברא מדלא פי' סתמא אדר קאמר דהיינו אדר השני ועוד יש להאריך ועת לקצר ולכך מסתברא לי טעמא דידי דסברא לומר דזה המנהג בא או משום דביו' שמת בו אבא או רבו איתרע מזליה או משום כפרה לאביו או רבו דגם על רבו אומר הריני כפרת משכבו וברא מזכה אבא ולא אבא בריה כדאיתא בפרק