מהר"י מינץ יח

המפורס' וידוע בקצוי ארץ. אמרתי אין זה כי אם אח' שבא כמתנכר להוציא ממני דעתי מה הוא דרך ערמה על דרך הגבעונים שאמרי מארץ רחוקה באנו והנה דרשתי וחקרתי עד שנתברר לי שגם לשונך שנית וכן שמך וכן הכתיבה כי חששת פן ירע הדבר בעיני. כי לא כן יעשה במקומנו כמו שכתב מהר"ם וששאלתם על הדינים אין לי להשיב. כי אם לדיינים שלא אעשה עצמי כעורכי הדיינין. לכן לא טוב עשית בעמך. על כן לא תוסיף עוד לעשות כדבר הרע הזה לכוין להכשיל אדם ח"ו. ויען כי יודע ספר אתה. אמרתי כבוד ה' הסתר דבר ועל כן לא נקרא שמך בפסקי זה ויען שלדעתי על צד הבעל אתה ואני כבר אמרתי לאחד מאותה הכת דניח לי לעשות פסק ת"ל הדרוש כי דעתי נוטה לזכות האשה. על כן לא אמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידי לעשות ת"ל ית' עם כל זה משכתי ידי מלהודיעך דעתי עד ששיערתי שיתפשרו הכיתות קודם בא פסקי לידך. ועם כל זה יהיו דברי אלה ר"ל פסקי לידך זה בסוד אצלך ובאל תגל'. עד יתפרסם בפומבי שנתפשרו. מה שכתבת שנאמר לך דהוה קול שנבעלה קודם נישואיה. והוה קלא דקודם נישואין וניחוש לקול זאת ועוד אחרת שהיא כריסה בין שניה בשעת הברכה ותנוק מבן קיימא וששה חדשים יוכיח עליה. אלא ודאי בן תשעה לראשון הוא עד כאן שורש דבריך בדרך קצרה. הנה לכולהו אית להו פירכה מה שכתבת מקלא דקודם נישואיה. זה החילוק אינו לא לענין לאסור אשה על בעלה. ולא כנדון דידן דממה נפשך מותרת היא לו ולית דין צריך בשש. וכל שכן שמעולם לא נתקיים הקול בבית דין ואפילו פירסום קול לא היה. וקול כה"ג ודאי לאו קלא היא. וכל שכן דאיכא למימר אויבים אפקו לקלא ולכן בודאי אמרינן העמיד האשה על חזקתה דהיינו חזקת הגוף. ועל חזקת כשרות שלא נבעלה אלא לבעלה ולא נבעלה בעת טומאתה. ונאמנה אני לא שמעתי דבר מזה הקול עד אחר נישואיה ועד אחר בעיל' מצוה נאמר עלי' ראה כמה דילטורין ומלשני ל' הרע בעיר הזא' שהוציאו לשון הרע על זאת הנקייה לומר שכבר נבעלה והרי נמצאו בתוליה בפריסת השמלה בפני אמו של החתן יצ"ו וכמה נשים יקרות היו שמה והעידו עליה על בתוליה. ואתה אל תסתפק בזה אחרי שכת החתן נודע להם הלשון הרע שהפקידו שומרים עליה ר"ל נתנו עיניהם ודעתם וכל כונתם לעמוד על בירור הדבר אם הקול אמת או שקר לכן יש לדמות זה בקצת לשושבינים ומפה שהיו בימיהם ונאמר דודאי לא נעשה רמאות וערמה מכת הכלה יצ"ו ואם כן ודאי בתולה נשאת. ואפילו לדידך למה לא נאמר מק"ו כיון דהיה קול אם כן יש לנו לומר חזקה אין אדם שותה בכו' אלא אם כן בדקו וראה ונתפייס. והיכן מצינו טענת בתולי' לששה חדשים. ואין כאן לא עדות ולא ראיה אלא קול ענות חלושה ומי יוציאנה מבעלה או להפסידה מכתובה או מתוספת שלה כל שכן בזמנינו שבעו' שרבים מעמי הארץ אין להם כבוד מצד עצמם אלא במה שמתכבדין בקלון חביריהם ולכך רבו כמה רבו מוצאי דבה ואם לא היינו אומרים דחוששין לאילו וכיוצא בהן ולשונאין לומר אויבים אפקו לקלא לא הנחנו בת אברהם אבינו יושבת תחת בעלה. לכך אין משגיחין בבת קול אלא בעדים כשרים שראו דברים מכוערים כדרך המנאפין. ואפילו בכה"ג כתבו התוספות בפ"ב דיבמות אם לא ראו כמכחול בשפופרת אין להוציא אלא מרוכל ואמ' בספ"ב דקידושין א"ר מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד. ואיתא במרדכי בסוף קידושי' בשם הר"י מאורלינש ז"ל מלקין על יחוד פנויה ואין אוסרין על יחוד פנויה לכהן אפילו נתיחדה לפסול לה דאי ביחוד דא"א פשיטא דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקנוי ובסתירה אלמא דמשום יחוד אין חוששין לשמא נבעלה ומותרת לכהן אף על