מהר"י מינץ יא

מיד אלא אחר זמן. וכיון דאפשר לקיים דברי שניהם לא חשוב חוזרין ומגידים ודומה להא דכתב בסא"ז בתשובה י"ח דהעדים נאמנין לומר על השטר דמוקדם הוא כיון שאינם עוקרי' גוף העדו'. ואף על גב שהם לא העידו שהנני מארס הבינו שר"ל לאחר זמן אלא העידו שלא הבינו הלשון שר"ל קידושין לא דקדקו בו כיון שפשוטו של הלשון אינו משמעו לשון קידושין כדפי' מכל מקום נאמנין לומר שלא הבינו הלשון שהוא לשון קידושין במגו דאי בעו אמר כל אחד מהם מן העדים שהלשון פי' לאחר זמן וכיון שלא ראו שום קידושין לו בו ביום ולא אחר כך ודאי ליכא למיחש לשום קידושין. וכן משמע לשון השטר קישור שאינן מעידי' על שום מעשה רק על דברי' כמו שאומר לשון השטר ואמרו לנו כו'. על כן מכל הני טעמים וסברות נראה לי אין כאן בית מיחוש כלל וכלל לומר שנתקדשה מר' פיורינ"א הנ"ל. מ"מ דברי הנ"ל אין בהם ממש אם לא יסכים עמי מורי הזקן אמוץ ר"ג קרובי הגאון מוהר"ר ענשכין יצ"ו. נאם הטרוד יודא מינץ:

ג בהיות שהאדון אמו"ץ הישיש ר"ג קרובי הגאון מוהר"ר ענשכין יצ"ו אמר לי וציוני משום כבודי שלא ליתן פתחון פה לבעלי לשון לדבר כי על מה שפסקתי על אודות הבתולה פיורינ"א ת"מ בת ה"ר יצחק מרוביג"ו יצ"ו ובין משודך שלה הר' יואב יצ"ו בר' אליה דביבנה יצ"ו ותליתי דברי על מיגו שהעדים נאמנים מכח מיגו על זה ציוני הגאון יצ"ו לפרש ולברר דברי מפני בעלי לשון שלא יאמרו והלא כתב המרדכי פרק חזקת הבתים בשם ר"י שגבי שני עדים לא שייך לו' מיגו כי אין אחד יודע מה בלב חברו דאל"כ גבי ב' כתי עדי' המכחישו' זו את זו למה פסולה האחרונה ולא אמרי' יהו נאמנין במיגו דאי בעו פסלי הראשונים בגזלנותא. וכדי לקיים דברי הגאון אמו"ץ יצ"ו מפרש אני ומברר דברי ואומ' דע"כ יש חילוק בין מיגו למיגו דאל"כ היה קשה דברי ר"י על דברי ר"י עצמו דבאותו פרק גופ' תירץ ר"י קשי' זו בסיגנון אחר על הא דאמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים כו' ומקש' שם אחרי שמוכיחים דרב נחמן מיירי שאין כתב ידן יצא ממקום אחר מקש' אמאי אין נאמני' להמניה במגו דמצו אמרי אין זה כתב ידן. ומתרץ ר"י דמכאן יש ללמוד שלא האמינו חכמים לפסול שום שטר אפילו על ידי מיגו אלא בטענת מזוייף לבד אבל במודעה הואיל והם מודים שהשטר נכתב ונמסר בידם לא אתא בעל פה ומרע לשטר' אפילו על ידי מיגו כו'. ואף לא באמנה לדברי רב נחמן ואף על גב דס"ל פ"ב דכתובות דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דנאמן לומר פרוע הוא. שאני התם דלא קא עקר לשטרא עכ"ל. והשתא יש להקשו' על ר"י דהכא נמי הל"ל דגבי שני עדים אין לומר מיגו דאין אחד יודע מה בלב חבירו. אלא ודאי יש לחלק דדוקא לעיל דהוו ב' עדים נגד ב' עדים אלו אומרי' זה אכל שני חזקה ואילו אומרי' זה אכל שני חזקה או אלו אומרי' הרג ואילו אומרי' לא הרג כגון גבי ב' כיתי עדים המכחישים בפלוגתא דרב הונ' ורב חסדא. ואילו אמר אחד מן הכת האחרונים שני עדים ראשונים גזלנין לא הועיל כלום אלא שני עדים האחרונים צ"ל ששני עדים הראשונים גזלני' אם כן צריכין שניהם לכוון דבריהם לכך שייך לומר דאינו מיגו דאין אחד יודע כו'. אבל גבי אמנה היה דברינו כיון שמיירי שאין כתב ידו יוצא ממקום אחר אם כן איזהו מהן שאומר אין זה כתב ידינו אין השטר כלום לכך צ"ל תירוץ אחר על אמנה היו דברינו למה אינו מיגו. וכן נדון דידן איזהו מהן שאמר הנני מארס פי' לאחר זמן אז אפילו היה אמר העד השני בפי' בפני קדשה לא היה בקידושין כי אם עד אחד ואין חוששין כ"ש כשאמר שלא הבין הלשון ולא נתקדשה בפניו על כן