מהר"י מינץ י

בתו כשהיא קטנה כו'. ואין לומר דרב מיירי כשעושה הנישואין מיד מה שאין כן בנדון דידן שקבעו זמן הנישואין אחר ג' שנים דאז כבר יצאה מקטנות לבגרות וכה"ג מותר הא לית' דאם כן ה"ל לרב למימר אסור לאדם להשיא בתו כשהיא קטנה ומדלא קאמ' הכי ש"מ דרב ר"ל אסור לקדשה כשהיא קטנה אפילו רוצה לעשות הנשואין כשהיא גדולה. ועוד בסוף עשרה יוחסין דקאמר רב חנן בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה שקלה לבת ברתי' אותבה בכנפיה אמר ליה לא סבר מר מקדשה פי' רש"י אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מאשת איש. אמר ליה עברתה אדרב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה ומשמע שהשיב לו תיכף על מה שהיה מתמיה רב חסדא אין אדוני יודע כו' השיב לו רב חנן שלא עלה על דעתו כי חשב שלא יעבור על הא דרב והשתא למה א"ל עברתה אדרב דלמא רב מיירי כשעושה הנישואין גם בקטנותה ורב חסדא האריך זמן הנישואין של בתו עד ימי גדלות. אלא ודאי ל"ש דלעולם אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה ואף על גב דהג"ה בסמ"ק כתבה על הא דרב וז"ל והני מילי בימיהם שהיו ישראל מרובים במקום אחד אבל עתה שאנו מתי מעט רגילין לקדש אפי' כשהיא קטנה שמא יקדמנו אחר בשם הר"מ עכ"ל. מ"מ בסתמא אין לומר כן וכל שכן כשמכחישו ואומר שלא נעשה שליח לקדשה דשארי' ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב להתיר ח"ו אשת איש. ועוד דאין מנהג הרומניש"ק לקדש קטנות. לכן כ"ע מודו כיון דאין אדם ראה הרשאה או עדים שנעשה שליח לרבי יואב לקדש לו בתו שהיא קטנה דנאמר שר' יצחק הנ"ל היה שלוחו. וכל שכן כיון שהשני עדים החתומי' על השטר קישור מעידים שלא נתן שם שום קידושין לא על ידי שטר ולא על ידי כסף ושוה כסף ואפילו דרונות שדרך החתן לשלוח לכלה מעידין העדים שלא רצה רבי יצחק הנ"ל דהיינו אבי הכלה לקבלם. ועוד כיון דרבי יואב הנ"ל היה בעיר בזמן שנגמר החיתון ונכתב השטר קישור הנ"ל אם איתא שהיו שם קידושין הוה ליה לעצמו לקדש כדאית' ר"פ האיש מקדש ונהי דהכא איסורא ליכא אם לא קדשה כיון דהכלה בעצמה לא היתה בעיר מכל מקו' מצוה היתה בו בחתן לקדש בעצמו יותר מבשלוחו. וכן כתב האגודה פרק במה מדליקין גבי הדלק' נר חנוכה וז"ל אם אלמנה בעלת הבית תדליק ותפטור בני ביתה דכל מצוה מצוה בו יותר מבשלוחו. וכן בדרוש הזה הוה ליה לחתן לקדש בעצמו אי היו כאן קדושי' ולא על ידי שלוחו אחרי שהיה בעיר וכעין זה כתב המרדכי בגיטין פרק התקבל אלא ודאי לא היו כאן קדושין כלל. ועוד כיון דהאב חייב להשיא בנו כדתניא בפרק קמא דקדושין והואיל וכן הוא אי הוי בעי ר' יואב הנ"ל לעשות שליח לקדש לו אשה ה"ל לעשות שליח אביו רבי אלי' הנ"ל או לארצוי' קמה כיון דהמצוה רמי' עליה דאבוה להשיאו וכה"ג כתבו התוספות פרק האיש מקדש. ולכך אין לחוש כלל דרבי יצחק הנ"ל היה שליח רבי יואב הנ"ל לקדש לו בתו הנ"ל. וכל שכן וק"ו בנדון דידן דלא ראו שום רמז והוראה מקידושין. ואם תאמר כיון שהעדים העידו על האירוסין איך יכולין לחזור ולהעיד שלא ראו שום קידושין למה לא נאמר כיון שהעידו שנתארסה שוב אין חוזרין ומגידין שלא ראו שום קדושין. ויש לומר כיון דאפשר לקיים ולאמת כל דבריהם דלא סתרי אהדדי עבדינן על כן מתרצינן דבורייהו ועדותייהו דמה שהעידו שאמר הנני מארס כו' אינו ר"ל שעתה הוא מארס אלא לאחר זמן כמו הנני משחיתם את הארץ שלא היה תכף אלא אחר כך זמן רב. וכן הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגומר והנה אנכי בא הוה כמו הנני בא ולא היה