שו"ת מהר"ש ו צה

דבצדקה לא אמרינן אמל"ג ומכ"ש בנודר לעניים שאינם מבוררים שפיר היה רשאי לשנות אבל בנ"ד דהמקדיש מת שוב י"ל דהגבאי א"י לשנות אפילו לדבר מצוה ונהי דלשיטת הר"ת גם גבאי רשאי לשנות לדבר מצוה אפ"ה איכא ס"ס להחמיר דשמא כשיטת ר"י מיגאש ושמא עכ"פ כשיטת התוספות עירוכין: ז) והנה בטור סי' רנ"ט מובא הדין דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה והיינו להלותה ומשבא ליד גבאי אסור להלותה אבל למצוה אחרת מותר לשנות לגמרי והוא כשיטת ר"ת דאף דהפירוש בש"ס להלותה מ"מ לדבר מצוה מותר לשנות אף כשבא ליד גבאי ודלא כשיטת התוספות בעירוכין ושם בסי' רנ"ו מובא מקודם שיטת ר"י מיגאש דרק לצורך עניי מותר לשנות ואח"כ מביא שיטת ר"ת דגם לדבר הרשות שרי לשנות ורק בגבו לצורך עניים על דבר ידוע אסור לשנות וככל דברי הרא"ש פ"ב דב"ב והנה בב"י שם מובא דגם ביחיד הפוסק צדקה ומסרה לפרנסי הצבור מסתמא על דעתן התנדב ורק אם נדר צדקה ומינה גזברים אז אין בה"ע רשאין לשנותה דלא על דעתן התנדב ומביא שיטת הרשב"א דבכל נדבת יחיד אף שמסרן לצבור מ"מ א"י לשנותה ובזה פליגי עליו הרמב"ם והרא"ש אבל בלא מסרן לצבור כ"ע מודים דאין בה"ע יכולים לשנות והביא עוד בשם מהרי"ק דאף שכתב הרשב"א דרק בימיהם הי' כח ביד הצבור הצבור לשנות לפי שהי' מספיקים לעניים כל צורכם מ"מ הר"מ פליג עליו וגם אף לשיטת הרשב"א כ"ז כשגבו ליתן לעניים מיד אבל כאן הרי כ"ז שלא כא ליד העניים דלא זכו בו העניים יכולין לשנות וכ' עוד שם דנהי דמודה ר"ת דבגבו במקרה לצורך עניים א"י לשנות לפי שיפסדו העניים כ"ז היכי דגבה לצורך עניים ידועים אבל היכי שהתנדב מעות לק"ק והריוח יתחלק לעניי ירושלים בוודאי דמסרם אדעתא דאנשי צבור ויכולים לשנות ועיין במהרי"ק שורש ה' שכתב דאעפ"י דלשיטת כמ"פ גבאי אסור לשנות אף לדבר מצוה מ"מ כשנוחי נפש מניחים מעות וממנים גבאים מסתלקים לגמרי מאותו המעות ויש כח להגבאי כמו בה"ע בצדקות העיר עיי"ש ותו מבואר בטור דחבר העיר רשאי לשנות כל הצדקות ומקורו מש"ס דב"ב וכ"ה ברמב"ם פ"ט ממת"ע ובמרדכי ר"פ בני העיר: ח) והנה בש"ע פוסק כשיטת הר"ת – וא"כ לשיטתו הבעלים גופא בוודאי דיכולים לשנות לדבר מצוה אחרת דכ"ז שלא בא ליד העני לא זכה בו דבצדקה לא אמרי' אמל"ג ואף בבא ליד הגבאי מותר לשנות לד"מ אחרת וצבור יכולים לשנות גם לדבר הרשות. אך בנ"ד אין להצבור רשות כלל בזה דלא מבעיא לשי' הרשב"א בנדבת יחיד אף שמסרן לצבור מ"מ א"י לשנות ואף לשי' הר"מ והרא"ש מ"מ באם יחיד נדר צדקה ומינה גזברין אז לכ"ע אין לבה"ע רשות לשנות. אך אם ירצה חבר העיר שנתמנה לחלק המעות לשנות י"ל דרשאי מכמה טעמים חדא דלשי' ר"ת אף גבאי וכל לשנות לדבר מצוה וכתבו הפוסקים די"ל דאף לצורך מצוה הפחותה מותר לשנות שנית מכס שיטת מהרי"ק דנוחי נפש המניחים מעות וממנים גבאים נסתלקו לגמרי מהמעות ויש להגבאים כח כמו בה"ע, ג' מכח שיטת הטור דחבר העיר וודאי יש לו כח כמו הצבור דלשיטת ר"ת אף לדבר הרשות יוכלו לשנות ומכ"ש לדבר מצוה ובפרט דבגוף ההקדש בנ"ד יש לעורר מחמת שלא אמר כפירוש שמקנה גוף המעות לעניים רק הפירות מהמעות וי"ל דהוי דשלב"ל ול"מ אף בהקדש לשיטת התוס' ב"ק דל"ו דאי לאו הטעם דיד עניים אנן לא היה מועיל כיון דהוי דשא"ב דדוקא באמר אם יבוא לידי אתננו לצדקה אז חל חיוב משום נדר וגם בזה כ' הרא"ש דבניו אין חייבין לקיים דנדר שנדר אביהם אין מוטל עליהם אלא דדעת הרמב"ם ז"ל דאף בדשלב"ל חל עליו חיוב משום נדר ובאמת לשיטת הכ"מ אין על היורשים חיוב לקיים זולת כשהיה שם בשעת הנדר ושתקו אז יש לומר דחשיב כקיבלו עליהם הנדר ונדר לצדקה מהני בלב לשי' הר"ת ועיין באו"ח סימן תקס"ב ולכאורה יש להעיר מחו"מ סי' פ"א בהא דשכ"מ שצוה ואחרים שתקו לצוואתו דמהני וכ' בש"ך סק"ט דדוקא היכי די"ל דהשכ"מ אומר אמת אז מהני שתיקה אבל להפסיד משלו ע"י שתיקה ל"מ והביא דברי הרשב"ם ב"ב דקכ"ו דאף ששתק הבן בשעה שצוה האב שלא יטול פ"ש מ"מ ל"ח מחילה די"ל דלא רצה להקניט לאביו אפ"ה י"ל הכא בצדקה דהוי מידי דמצוה וחל על אביו חיוב משום נדר וגם דהוי לכפרת נפש אביו י"ל דבנו מסכים ע"ז והוי כקיבל עליו החיוב: ט) והנה הסמ"ע כתב די"ל דכוונת המקדיש להקדיש הבית לדמי שכירות וחשיב כמו דקל לפירות – ובאמת בזה יש לדון חדא לשי' מהר"מ אלשיך גם מעות לפירות ל"מ כיון שהפירות באין בשעה שהמעות אינו בעין ותו דלפמ"ש הכ"מ פכ"ג ממכירה היכי דהפירות הם טפלים לגוף הדבר לא אמרינן דהקנה הדבר לפירות א"כ י"ל דהכא לא הקנה המעות לפירות ועיין תוספות גיטין דס"ו בד"ה דמי חמרא ובשו"ת רעק"א ז"ל ועיי"ש בהה"מ דהוא מדין מלקד"ה וע' בקצה"ח סימן רי"ב אך עכ"פ זה תלוי בפלוגתא דלשיטת הרמב"ם מהני מדין נדר וגם י"ל מצד מלקד"ה כי כפי הנראה השלישו בהקאסע לצורך זה ולכ"ע אמרי' בזה מלקד"ה אך לשיטת הרא"ש לא חל החיוב גם על אביהם ובפרט על הבנים בוודאי לא חל החיוב ותו כיון דלא פירש מי הם העניים א"כ הוי כמו לאדם שאינו מבורר כיון דל"מ בבריא בקנין ה"ה דל"מ בהקדש בדיבור דלא עדיף אמירה דהקדש מקנין דהדיוט וע' שו"ת מהרי"ט סי' כ"ב: י) אך בזה הי' מקום לומר דכיון דהדבר ספק דלשיטת הרמב"ם חל הנדר וכן לתירוץ השני בתוספות ב"ק שכתבו דמיירי שרצה ללותה מוכח דס"ל דלשנות לגמרי אסור אפילו בדשא"ב ועכ"ח דס"ל כהרמב"ם וכמ"ש במחא"פ הלכות צדקה סי' ב' ונהי דאין מבורר אם יסברו דגם במת יהי' על היורשים חיוב לקיים הנדר מ"מ הכא דהשלישו מתחילה לכך לכ"ע י"ל דחל על היורשים חיוב לקיים מכח מלקד"ה ובפרט הכא דנדרה שמסר המעות להקאסע הוי כהקנה מעות לפירות ול"ח דשלב"ל ועיין בקצה"ח סימן ר"ט שהעלה דלא כמהר"מ אלשיך ועיין שו"ת ח"ס חו"מ בהשמטות סימן כ"ז שהביא דברי מהרי"ק שורש ה' ודברי מהרי"ט סימן ס"ג דבנודר מעות לפירות ל"ש לומר יד עניים אנן לפי שדבר שהוא על להבא ל"ש לומר