שו"ת מהר"ש ו צא

מתח"י סנהדרין ובוודאי הי' מחויב מיתה והוי גברא קטילא וקשה מש"ס מכות ד"ה דקאמר רבא דעדים שאמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא הרג את הנפש ולא עוד אלא אפילו אמרו בע"ש הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטילא הוא ומבואר דהוא והן נהרגין וקשה דכיון דנהרג הנידון עפ"י עדים השנים א"כ אמאי חייבים הראשונים הא חשיב גברא קטילא עכת"ק: א) הנה בפשיטות לא אבין כלל הקושיא דבשלמא בהא דהרגו אין נהרגין דכבר גמרו הב"ד דינו למיתה א"כ צדקו דברי הרמב"ן דבוודאי היה מחויב מיתה דכיון דאלקים נצב בעדת אל א"כ אי לא הי' מחויב מיתה באמת בוודאי דהי' העדים מוכחשין או ניזומין וכיון דכבר נהרג הוי כוודאי דהי' מחויב מיתה וכ"ה בחינוך מצוה תקכ"ד ובכ"מ פ"כ מעדות אבל הכא דקאמר הש"ס בטעמא דרבא דאף שעדים השנים אומרים דעוד בע"ש הרג את הנפש אפ"ה חשיב גברא לאו בר קטלא ולפירש"י הטעם משום דדילמא הוי אתי ומודה הי' מיפטר ולשי' התוס' הטעם משום דכ"ז שלא נגמר דינו יוכל להיות שלא יתקיים עדותן דדילמא יוזמו או יוכחשו עיי"ש וא"כ אף דלפי האמת נודע דנהרג הנידון עפ"י עדים השנים אפ"ה הראשונים שפיר נהרגים כיון דעדות דחד בשבתא הרג את הנפש הוא שקר אף דהשנים אומרים שהרג עוד בע"ש או בתרי בשבתא מ"מ א"א לחושבו אז באחד בשבתא לגברא קטילא הואיל דאז בשעת הגדת עדים הראשונים עדיין לא הי' נגמר דינו מכח עדים השנים והי' אפשר שיוזמו או יוכחשו השנים ושוב ל"ח גברא קטילא בשעה שהעידו עליו ושפיר נהרגין אף דגם הנידון נהרג ואי דצ"ב דכיון דכל עיקר דאמרינן דהן נהרגין ולא אמרינן דהנידון חשיב גברא קטילא משום דאפשר שיהיה ניזומין השנים וא"כ איך אפשר להרוג את הראשונים עפ"י הזמת השנים הרי כיון דהכא מוכרחים לומר דיוכל להיות שיוזמו השנים וא"כ אם יוזמו השנים יופסלו למפרע ושוב לא היה לנו להרוג את הראשונים שהוזמו עפ"י השנים. אך באמת הכא קאי הש"ס לרבא דס"ל מכאן ולהבא נפסל וניחא הא דהראשונים נהרגין וזה ברור ופשוט: ב) וסמוכין לדברי מדברי התוס' סנהדרין דפ"א בהאי דנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה והקשו בתוספות דעדים השנים חשיב עשאאי"ל דיכולים לומר דעל גברא קטילא העדנו שכבר נתחייב עפ"י עדים הראשונים, ותירצו דכיון דאפשר שיתבטלו עדות הראשונים ע"י הזמה ושפיר אם יוזמו השנים מתחייבי עיי"ש וה"ה הכא מה"ט ל"ח גברא קטילא כיון דעדות השנים יוכל להתבטל ע"י הכחשה או ע"י הזמה ואפ"ה ניחא הא דהן נהרגין כיון דאף אם יוזמו השנים יופסלו רק מכאן ולהבא לרבא ועיין בדול"צ דרוש י"ג מ"ש לפלפל בסוגיא זו: ג) ובאופן אחר י"ל קושיתו ונקדים דברי המנ"ח מצוה תקכ"ד שכתב דבהוזמו לאחר שנהרג הנידן אף דאינם נהרגין אפ"ה לוקין מקרא דהרשיע את הצדיק ואף דגם במלקות יש מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד אי אמרי' כא"ז ולא כאשר עשה ע' בהה"מ ובכ"מ פ"כ מעדות מ"מ הכא החיוב מלקות בא רק מכח שהעידו עדות שקר ולענין זה אין חילוק בין כבר נהרג או לאו עיי"ש ולכאורה צ"ב לסברת הרמב"ן אמאי לוקין הרי הנידן בוודאי הי' חייב מיתה והנה בפשיטות לק"מ דהרי אף לדברי הרמב"ן אין הכוונה דבוודאי היה חייב מיתה מכח אותו מעשה שהעידו העדים זולת דאמרי' דבוודאי הי' חייב מיתה מכח מעשה אחרת וא"כ עכ"פ באותו מעשה הרי נתברר שהעדים העידו שקר וניחא שפיר הא דחייבין מלקות על זה שהעידו שקר: ד) אולם חוץ לזה י"ל לפימ"ש בתוס' מכות ד"ו דגבי צירוף עדות לענין הזמה בעי שיעידו תוכ"ד הואיל דאם הוזמו נמצא שלא הי' צירוף ראי' לכך בעי צירוף הגדה, והקשה הקצה"ח בסימן ל"ז ממתני' דמכות דהי' שנים רואין מחלון זה אם לא ראו זא"ז הוי שתי עדות, וקשה דאף באומרים שראו כאחד מ"מ כיון דהוזמו הרי לא הי' צירוף ראיה ותירץ דבשלמא אם הם אומרים שראו כאחד א"כ אף ע"י הזמה אפ"ה יוכל להיות שהראשונים אמרו אמת וכדקאמר בש"ס הזמה חידוש הוא דמאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני ועכ"ח דגזה"כ הוא אבל עכ"פ יוכל להיות שהי' להם באמת צירוף ראיה ושפיר חשיבי עדות אחת אבל היכי דהם בעצמם אומרים שלא ראו כאחד שפיר אין מצטרפין עיי"ש. ולפ"ז י"ל בהא דהרגו אין נהרגין כיון דבאמת יש ספק שמא הראשונים אומרים אמת והי' לנו לומר דסנ"פ להקל ורק דגזה"כ דהשנים יהי' נאמנים אפילו להרוג הראשונים שהוזמו וא"כ אי כבר נהרג הרי יש הוכחה דוודאי הי' חייב מיתה דאל"כ בוודאי הקב"ה הי' מסייע להסנהדרין שיוזמו העדים קודם שנהרג הנידון א"כ מזה גופא הוי הוכחה שהראשונים העידו אמת ונהי דלענין לפסול הראשונים מהימני בתראי מגזה"כ מ"מ לענין להרוג את הראשונים דבעי דבר ברור מכח הקרא דושפטו העדה והצילו העדה וס"ד דהש"ס בסנהדרין דס"ט דאף רוב ל"מ בדנ"פ מה"ט בזה שפיר י"ל דוקא כ"ז דליכא הוכחה שהראשונים אמרו אמת גזה"כ דבתראי מהימני אפילו להרוג את הראשונים אבל בכבר נהרג הנידן דיש הוכחה שעדים הראשונים אמרו אמת בכה"ג נהי דלענין לפסול הראשונים גזה"כ דמהימני בתראי מ"מ להורגם לא הועיל דבדנ"פ בעי דוקא דבר ברור והכא מכח הוכחה זו חשוב עכ"פ בגדר ספק ושוב אמרינן ספק נפשות להקל והתינח לענין מיתה דכתיב ושפטו העדה אבל למלקות דלא שייך בו ושפטו העדה והא דבעי אימוד למלקות משום דכתיב ונקלה כמפורש במכות דכ"ג ובסנהדרין ד"י א"כ שפיר אף בכבר לקה נהי דיש הוכחה אפ"ה אחרי דגזה"כ דבתראי מהימני טפי מהני גם למלקות הואיל דבמלקות דלא כתיב ושפטו העדה לא בעי בירור כל כך ונכונים דברי המנ"ח: ה) ולפ"ז אזדא גם קושית כת"ה דדוקא בכבר נהרג דאיכא הוכחה שהראשונים אמרו אמת מדנהרג עפ"י סנהדרין א"כ אף דגזירת הכתוב להאמין לבתראי אפ"ה א"א להורגם כיון דעל ידי הוכחה זו תו ל"ח בירור ושוב א"א להורגם הואיל דבדנ"פ כתיב ושפטו העדה אבל הכא נהי דהנידון נהרג ע"י העדים שהעידו מתרי בשבתא או מבע"ש