שו"ת מהר"ש ו פח

ספק נגזל ד"ת ואף דגבי חבירו יהיה ג"כ ס' גזל עכ"פ חבירו היה לו תביעה עכ"פ קודם זמן המחילה – אבל גבי כתובה דאינו רק חיוב דרבנן א"כ גבי הבעל אינו רק ס' גזל דרבנן וגבי האשה הוי ס' גזל ד"ת אך באמת נודע מש"כ הפנ"י ר"פ המדיר דבכתב לה כתובה לכ"ע הוי ד"ת שוב לא שייך סברא זו. אך באמת מוכח דהש"ך לא סבר כסברת הפנ"י מדכתב בחד תירוץ בסימן פ"ב בכתובה בטוען הבעל פרוע והיא חשודה מפסדת דה"ט דכתובה דרבנן ובדרבנן צריכה לישבע שוב בחשודה מפסדת אבל במלוה בשטר וטוען הלוה פרעתי וישבע לו אז בחשוד הלוה נוטל בלא שבועה ומוכח דאף בלא כתב לה כתובה אפ"ה אין לה זכות מה"ת ויש לדבר בזה הרבה: ג) עכ"פ הדבר ברור דהי' מהני דיבור הרופא שעכ"פ יש רגלים לדבר שכבר ילדה ומועיל עכ"פ להחזיק חיוב הראשון שכבר נתחייב לה והנה מה שפסקו באם א"א להתברר עפ"י רופאים שתשבע באמת יש לעיין בזה חדא דרק בטענת פרעון לפי ששטרא עומד לפרעון אז צריך המלוה לישבע אבל בטענת אמנה אף דלפי דבריו לא התחיל החיוב מ"מ ל"מ לחייבו שבועה, וגם בטענת מחלת לי לשי' קצת פוסקים, א"ח לישבע ובפרט הכא שא"י לטעון טענת ברי ועכ"פ לא גרע מטענת איא"פ דקיי"ל אף בלא הוי לי' למידע אפ"ה חייב וא"צ המלוה לישבע ורק ביורש פטור דטוענין ליורש כמו שכ' בקצה"ח סימן ע"ה ובפרט הכא חייב לה חוב וודאי והוא טוען טענת ספק ובוודאי קשה לחייבה שבועה: ד) וידוע שיטת הברית אברהם דרוב מועיל לחייב שבועה ועיין בספרי ח"א סימן פ"א ולפי דברי הברי"א דמש"ה א"א לחייב שבועה עפ"י הרוב דנחזיקו למשקר בשבועתו ועיין בספרי שם ח"א סימן פ"א מה שהעליתי בזה אבל גם לדברי הברי"א מ"מ י"ל דרוב שאינו רק מדרבנן תועיל לחייבו שבועה דבזה לא נחזיקו למשקר כיון דל"ח רוב רק מדרבנן ומש"ה י"ל בהא דשיטת הרמב"ם ז"ל בהא דמשארסתני נאנסתי דגם לר"ג צריכה לישבע לפי שאונס ל"ש מועיל הרוב לחייב שבועה עכ"פ בנ"ד קשה לחייבה שבועה ואולי דנו הבי"ד דטענת הבעל חשיב כרגלים לדבר וכמו בתיבה פרוצה דמפורש בחו"מ סימן ע"ה ברמ"א דחייב שבועה אך עכ"פ ע"י בדיקת נשים וראו חלב יוצא מדדה נהי דנדמה דעדות נשים לא חשיב כעדות גמור עכ"פ חשיב כרגלים לדבר שהילדה שלה ושוב מספק א"א לגרע זכותה שזכתה בשעת הנישואין ליתן לה שכ"ו. וזה ברור ופשוט: באעה"ח יום ה' תולדות תרפ"ט קאשוי יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן ס"ב. להרב הה"ג כש"ת מוה"ר מרדכי הכהן שטראססער נ"י אבד"ק שאהלא (וואגשאהאלי) יצ"ו. בדבר שאלתו שזה יותר מט"ו שנים מקברים המתים בקהלתו בארון שלם לפי פקודת הממשלה. אך כעת יש מקום לקבור בלי דף התחתון של הארון כי אפשר שלא יענשו מצד הממשלה כעת. אך חושש כת"ה אי אין בזה לעז חשש בזיון להמתים שנקברו עד עתה וגם אפשר יש עוד כעת חשש שאסור מטעם הממשלה: א) הנה חשש לעז בוודאי דל"ש. דנודע מ"ש הפוסקים דמוציא לעז ל"ש רק בדבר של אישות דאיכא חשש ממזרות אבל בשאר איסורין לא חיישינן. עיין פת"ש יו"ד סימן רי"ד סק"ו דמו"ל ל"ש רק בדבר של אישות. ובפרט בדבר שלא הי' באפשר מחמת גזירות המלכות בוודאי דל"ח חשש לעז – ועיין גם בתשו' ד"ח או"ח סי' כ"ד לענין מאשין מצות שרצה א' לומר דיש חשש לעז על מדינות אחרות והשיב דל"ש חשש לעז כיון שיודעין שיש אנשים דמחמירין. וראי' מפורשת מש"ס שבת דף כ"ו ע"ב דבשעת הסכנה מניח הנר חנוכה על השלחן ואפ"ה כשבטלה הגזירה שוב בוודאי חייב להדליקו מבחוץ וע"כ דליכא חשש לעז משום שהיה אנוס מכח הממשלה. ועוד יש כמה ראיות. ע"כ אם באפשר כעת לקבור המתים בלי דף התחתון בוודאי מהראוי לעשות כן. אך אם יש פחד שיענשו ע"ז פשיטא דאין מחויבים להכניס א"ע בספק עונש אף דמחויבים בכבוד המתים וגדול מכבוד הבריות כמפורש בש"ס ברכות ד"כ מ"מ עכ"פ אין מחויבים להכניס א"ע בספק עונש: ב) אף דמפורש בש"ס ב"מ דף ל"א דזקן שאינו לפי כבודו פטור מהשבת אבידה וקאמר בש"ס שאני ממון דאיתיהב למחילה ומוכח דבעל הבית מחויב לוותר זכות ממונו בשביל כבוד חבירו א"כ לכאורה הי' מקום כאן לומר גם כן דלכבוד המתים לא יביט על ממונו ויכניס עצמו לספק עונש. מ"מ שם לע"ע נאבדה ממונו א"כ שפיר אין הזקן מחויב לוותר על כבודו בשביל הצלת אבידת חבירו. אבל הכא בוודאי א"צ להכניס א"ע בספק עונש עבור קצת כבוד המת. ורק בהשבת אבידה. לא חייבה אותו התורה לוותר על כבודו בשביל הצלת ממון חבירו שכבר אינו ברשותו והאונס בא על ממון חבירו שפיר א"צ להציל ממון חבירו ולבזות כבודו – אבל הכא גזירת המלכות הוא שלא להקבר רק בארון סגור. א"כ שפיר א"צ להכניס א"ע בהפסד ממון ולהציל את המת במקצת ריעותא. ועיין נה"מ סימן קכ"ה דאם האונס בא על הפקדון והי' יכול ליקח את הפקדון. ורק ע"י כפירת חובו מציל את הפקדון מחויב בעל הפקדון לשלם לו. אבל אם א"א למצוא גוף הפקדון רק ע"י שרוצה לכפור לו חובו רוצה ליתן לו הפקדון צריך לשלם להמפקיד דאסור להציל בממון חבירו וע"כ הדבר פשוט דא"צ להכניס א"ע בספק עונש ודי לעשות נקבים בדף התחתון – ועיין מהרש"א שבועות ד"ל דעד ת"ח מעיד מיושב דא"צ לוותר על כבוד התורה בשביל עשה דעדות בעמידה אבל הדיין אסור לו לעמוד בשעת הדין אף לפני ת"ח שעשה דכבוד אינו דוחה לעשה שמוטל על הדיין לדון בישיבה ואכמ"ל: ג) ובדבר שאלתו השני' ראובן ממדינת פולין שבא לעירכם ונתן סכום גדול מעות מדינתנו לשמעון, ועשאו שליח שישלח את המעות