שו"ת מהר"ש ו עד

עשרה או הוסיף דהוי הטעם משום די"ל בהכי אמדתיך כמ"ש התוספות שם בכה"ג אינו מכח מחשבתו זולת מדין שליחות עיי"ש וכבר קדמו בזה בנה"מ סי' קפ"ב ומחלק שם בין צוה למי שהוא בר שליחות לבין צוה לקטן עיי"ש אבל למ"ד דגזה"כ דבעי דיבור פה ובלי דיבור פה לא נגמר השבועה שפיר י"ל דל"מ שבועה ע"י שליח כיון דעל דיבור לא נתפס ענין שליחות ואכתי ל"ח כביטוי של המשלח: ד) וכה נודע פלוגתת הפוסקים בענין שליחות אי פעולה מתייחס למשלח או לשליח ותלוי במחלוקת הרמב"ם והטור בנשתטה המשלח בשעת כתיבה אי כשר הגט מה"ת או לאו ובספרי ח"א הבאתי ראי' מש"ס תמורה דקאמר בחמשה אנשים שויה שליח להקדיש דאי מקדיש עושה תמורה חשיב תמורה ומוכח דפעולה מתייחס לשליח ובתוס' קידושין ד"ז כתב דאי בתר נותן אזלינן בעי ב' פרוטות כאילו הבנים בעצמן הי' מקדשין ומוכח דהפעולה מתייחס למשלח ובתוס' פסחים דס"ג כ' דאינו עובר אלא השוחט דלא תשחוט כתיב אף דשחיטת פסחים בעי שליחות לש"ס דילן ודלא כהירושלמי בפ"ב דקידושין ואמאי אינם עוברין כולם ועכצ"ל דס"ל דפעולה מתייחס לשליח ובשו"ת אדב"ע הרגיש בהא דש"ס דתמורה הנ"ל ופירש דכוונת הש"ס דשויה שליח להקדיש היינו שהשליח הקדיש בהמה שלו בשביל כפרתם ונשמע דסובר דפעולה מתייחס למשלח אבל עכ"פ י"ל דביטוי פה של השליח בוודאי דלא הוי כביטוי של משלח: ה) אבל עכ"פ הדבר פשוט דא"נ דשבועה בכתב ל"מ משום דבעי דוקא ביטוי פה ה"ה דל"מ שבועה ע"י שליח ומכ"ש הכא דלא עשאו לסופר לשליח שישבע עבורם בוודאי דלא עדיף משבועה בכתב דלשי' כמ"פ אף בכתב בעצמו ל"מ והיה הכא דל"מ ואזדא דברי כת"ה – אולם בגוף הדבר רבו המחמירין בשבועה בכתב וכמ"ש הח"ס והד"ח. – והנה עפ"י סברת הנה"מ והרי"מ הנ"ל נסתרו דברי מהרי"ט דל"מ הקדש ע"י שליח משום דהוי מילי ולפ"ז ז"א דכיון דגם הקדש ישנו במחשבה דכתיב כל נדיב לב עיין רש"י קידושין דמ"א ועיין בשבועות דכ"ו וברש"י ותוס' שם א"כ בוודאי דמהני ע"י שליח והיינו עפ"י מחשבתו של המשלח והוא הערה נכונה בס"ד: ו) עתה נדבר מפרט השני שכ' דהוי כנדר ע"ד שאין בו ממש ותמה כת"ה דהא עכ"פ מדרבנן צריך שאלה אולם הביא דברי הנוב"י שכתב בדברי הרמב"ן דנדר אדבר שאין בו ממש מתירין במקום קצת מצוה אפילו בעד"ר וכ' כת"ה דכוונתו דוקא בנדר בלשון שבועה דאז לשי' הרא"ש אין כאן נדר ורק דחוששין לשיטת הרמב"ן דהו"ל ידות ולהרמב"ן במקום קצת מצוה מתירין וכן כתב דהרמב"ן לא הקיל כ"א בנדר בלשון שבועה דכיון דבדבר שאין בו ממש לא חל רק מדרבנן לא החמירו בו משום יד ולכך הקיל במקום מצוה ולפ"ז העיר דבנ"ד י"ל דהוי כנדר גמור אף דהוי כדבר שאין בו ממש מ"מ צריך שאלה מדרבנן והחמירו בו בעד"ר ובע"ד חבירו ושוב י"ל דאין להתיר אף במקום קצת מצוה ורק שנשאר בצ"ע אי בנ"ד חשיב כנדר גמור או כנדר בלשון שבועה עכת"ד – והנה מ"ש בכוונת דברי הנוב"י דקאי דוקא בנדר בלשון שבועה בדבר שאין בו ממש הואיל דלשי' הרא"ש אין כאן נדר אז שוב סומכין על הרמב"ן להתיר במקום קצת מצוה – הנה ע' בפת"ש סימן ר"ו סק"ב שהביא ג"כ דברי הנוב"י דמיירי בדבר שאין בו ממש דאז ממנ"פ שרי בין להרא"ש ובין להרמב"ן במקום קצת מצוה ולפלא שלא הרגיש כת"ה בזה: ז) ומ"ש כת"ה דבאמת גם לשיטת הרמב"ן אין מתירין במקום מצוה בנדר גמור ע"ד שאין בו ממש זולת בנדר בלשון שבועה דהוי רק משום יד אז בדבר שאין בו ממש הקיל הרמב"ן במקום קצת מצוה – סברתו נכונה ויש להוסיף טעם לשבח דידוע שיטת הר"ן ז"ל דעיקר חלות הנדר אינו כ"א בהתפסה והא דחל באומר ככר זה עלי משום דגומרין דבריו כקרבן ושיטת הרלב"ח דמפרש עיקר הנדר מועיל אפילו במתפיס בדבר האסור דכיון דל"צ לדיבור של התפסה דמיד כשאומר הרי את אסורה עלי נגמר הנדר א"כ אף שסיים כאימא אמרינן פ"ד אכן המלמ"ל והמח"א כתבו דכ"ז א"נ דעיקר נדר א"צ התפסה שפיר מהני גם במתפיס בדבר האסור אבל לשיטת הר"ן דעיקר נדר אינו כ"א בהתפסה והא דככר זה עלי הוי רק משום יד א"כ היכי דסיים כאימא דצריכין לגרוע דיבור ולהוסיף דיבור זה לא אמרינן עיי"ש ודבריהם מטין למ"ש בתוספות כתובות די"ח דהיכי דצריכין לגרוע דיבור ולהוסיף דיבור לא אמרינן פ"ד והרי בתוספות שם כתבו עוד תירוץ דבמידי דגם לאחר שנפלוג הדיבור לא יועיל רק מדרבנן לא אמרינן פ"ד ונודע קושית הברית אברהם מהא דהרגתיו ביבמות דכ"ה עיי"ש א"כ ה"ה הכא אף להרמב"ן דנדר בלשון שבועה מועיל מדין יד והיינו דגומרין דבריו וכ"ז במידי דיש לו חלות מה"ת אבל בדבר שאין בו ממש דלא חל רק מדרבנן בזה י"ל דאין גומרין דבריו וז"ב – וממילא י"ל דבנ"ד א"נ דחשיב כנדר גמור שפיר גם בדבר שאין בו ממש א"א להתיר בשביל צורך פרנסה דמ"ל לחבירו בזה שהוא צריך לפרנסה ובפרט בהט"ז חולק לגמרי אהיתר בדבר מצוה עיין בסי' רכ"ח סקל"ג: ח) אולם בגוף הדבר י"ל דכיון דבשבועה דכתב דחשיב בכלל ס' ד"ת מ"מ הכא דהוי ג"כ אדבר שאין בו ממש דלא התחיל הנדר לחול כ"א מדרבנן וכיון דבכתב הוי ספק אי מהני א"כ י"ל סדר"ב לקולא בשלמא במידי דישנו בשאלה י"ל דהוי כמו סד"ר בדשיל"מ דאסור וכהא דלשיטת כמה פוסקים גם בדרבנן אמרי' הא מיא בנהרא זילו טבילי ודלא כמ"ש בתוס' עירובין דל"ו אבל בנודר פ"ד חבירו דל"מ שאלה שוב י"ל סד"ר לקולא ונהי דבשו"ת ח"ס סימן ר"כ מוכח דמחמיר בשבועה בכתב אפי' בנודר ע"ד שאין בו ממש אפ"ה י"ל דוקא הוא לשיטתו דמחליט בשבועה בכתב מהני בוודאי שפיר החמיר גם בדבר שאין בו ממש אבל לדידן דאומרין דאינו רק ספק שפיר יש לומר בדבר שאין בו ממש דאסור רק מדרבנן דסד"ר להקל – אולם בזה יש לצדד עוד קצת להחמיר משום דאיכא ס"ס לחומרא חדא שמא כהסוברים דגם שבועה בכתב מהני ושמא בנ"ד דהוי כנדר גמור א"כ לשיטת הט"ז באו"ח דבנדר בוודאי מועיל קבלה בלב וסגי בגילוי מחשבתו א"כ בנדר לשיטת הט"ז בוודאי יועיל