שו"ת מהר"ש ו ז

אמרי' דהתורה לא כתבה איסור בב"ח כ"א לבישול וממילא אזדא ג"כ קושית הישי"ע דדוקא לפי האמת דחלב שרי א"כ הרי שייך איסור בב"ח לענין אכילה אז אי במקרה נזדמן חלב בחלב שבישלו דלא חל איסור בב"ח לאכילה שפיר גם בהנאה אינו אסור אבל לפי הסיד דחלב אסור א"כ לעולם לא משכחת איסור בב"ח באכילה ואפ"ה כתבה התורה איסור בב"ח עכ"ח נצטרך לומר דלא כתבה התורה איסור בב"ח כ"א לענין הנאה וז"ב: ובזה הי' מיושב מאי שהניחו התוס' בתימא בהא דקאמר בש"ס חולין דקי"ד דמ"ד אינו לוקה כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי דנימא איפכא כיון דלקי אבישול על אכילה נמי לקי ועפ"ז י"ל דכיון דכל איסור בישול הוא רק שלא יבא לאוכלו א"כ איך שייך לומר מדלקי אבישול לקי נמי על אכילה ז"א דכל זמן דלא ידעינן דלקי אאכילה לא שייך לחייבו אבישול דכל איסורו הוא רק משום שלא יבא לאוכלו – וחוץ לזה י"ל כיון דכל קושית התוס' דנימא איפכא הוי רק מכח לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וכמ"ש הלב ארי' שם א"כ כבר כתב הפמ"ג בפ"כ דזהו רק מספק אבל עונשין ליכ' מכח זה וכדמות ראי' דהוא רק משום ספק מש"ס תענית דכ"ז דבדרבנן לקולא מקשינן וכ"ה בש"ס שבת דפ"ג ע"ב וא"כ שוב א"א לומר דלחומרא מקשינן שיתחייב מלקות הואיל דזהו רק מספק ונהי דחזינן התם דלחד מ"ד אמרינן מדלוקה על בישולו לוקה נמי אאכילה אע"ג דהך דלחומרא מקשינן הוי מספק מ"מ י"ל דסברת הפמ"ג יוצדק רק למ"ד ס' ד"ת מה"ת לקולא ומועיל הא דלחומרא מקשינן שיהי' עכ"פ אסור מה"ת מספק אבל לא לענין חיוב אבל למ"ד ס' ד"ת מה"ת לחומרא א"כ עכ"ח דהך לחומרא מקשינן הוי גם לענין עונשין ויוצמח דפלוגתתם תלוי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א וז"ב. נחזור לסברת הפמ"ג דנהי דאאחע"א מ"מ ב' איסורין איכא ובזה יש לפלפל בקושית התוס' כריתות דכ"ג דקאמר בש"ס דלר"ש דל"ל כולל נותר לא חל אחלב והקשו בתוס' דהרי מהא דהאוכל נבילה ביוכ"פ נשמע רק דל"ל כולל אבל נותר דהוי איסור מוסיף שפיר י"ל דמודה ר"ש ולכאורה י"ל לפי"מ שכ' ברש"י דהך דאוכל נבילה ביכ"פ פטור מיירי בנתנבלה ביוכ"פ דלא חל איסור יוכ"פ אאיסור אמ"ה וכבר כ' הפמ"ג בסימן ס"ב דבאמ"ה ח"ש מותר מה"ת משום דל"ש חזל"צ וכשי' רש"י חולין דק"ג א"כ י"ל דיוכ"פ אאמ"ה חשיב מוסיף לענין ח"ש ונהי דר"ש ס"ל כ"ש למכות וא"כ גם באמ"ה לוקה לר"ש בכ"ש אבל משום יו"כ גם לר"ש אינה לוקה בכ"ש כיון דלשי' הריטב"א בשם הרמ"ה עיקר הטעם משום אחשביה וביוכ"פ דתלוי ביתובי דעתיה ל"ש אחשביה וא"כ בזה הי' מקום ליישב קושית התוס' דאי בנתנבלה ביוכ"פ הי' איסור יוכ"פ ואיסור נבילה חלין בב"א ועפ"ז הי' מקום לומר דא"נ דר"ש רק כולל ל"ל אבל מוסיף אית לי' א"כ כבר העיר בתוס' רי"ד דאיך יחול איסור ב"א נימא כל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו ורק שתירץ משום הי מיני' מפקית אבל אם א' מוסיף לא חל רק המוסיף וכמ"ש בשאג"א וא"כ אדרבה נבילה מיוכ"פ הוי מוסיף הואיל דבנבילה לוקה לר"ש בכ"ש ומשום יוכ"פ גם לר"ש ליכא מלקות בכ"ש וא"כ גם בב"א איסור יוכ"פ לא יחול: אולם באמת עדיין י"ל דיוכ"פ על אמ"ה חשיב מוסיף מכח חדש דבאמ"ה ח"ש מותר מה"ת וביוכ"פ ח"ש אסור מה"ת ואין לומר דלר"ש באמ"ה לוקה בכ"ש ז"א דכיון דטעמו משום אחשביה א"כ כ"ז במידי דבלא"ה ח"ש אסור מה"ת אז י"ל סברא דאחשביה אבל באמ"ה דח"ש מותר מה"ת שוב ל"ש אחשביה וכמ"ש הב"ט דאדרבה יש להעמידו בחזק"כ דלא אחשביה והא דאכלו בשביל שידע שאינו איסור עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דיוכ"פ אאמ"ה חשיב מוסיף לענין ח"ש ואפ"ה פוטר ר"ש ונשמע דגם מוסיף ל"ל ונהי די"ל דעי"ז ל"ח מוסיף כיון דח"ש הוא רק איסור גרידא וכסברת הלח"מ פ"ט ממא"ס דהנאת בב"ח ל"ח מוסיף כיון דאין בו מלקות – אולם כבר ביאר כ"ק אאמו"ר זצ"ל בספרו ח"ב סי' ל"ו דסברת הלח"מ הוא כסברת הפמ"ג דגם אי אאחע"א עכ"פ איכא ב' איסורין וא"כ הרי א"צ לפעולת המוסיף כ"א לענין חיוב בכה"ג בעי שיהי' חיוב מלקות בהדבר שניתוסף וסברת הפמ"ג יוצא מהא דמסיק הש"ס ביבמות דחל לענין לקוברו בר"ג וממילא לר"ש דל"ל הא דלקוברו בר"ג שוב גם שני איסורין ליכא ושוב צריכין פעולת המוסיף גם לאיסור גרידא ושוב חשיב מוסיף עיי"ש א"כ הכא בכריתות דקאי לר"ש שפיר י"ל דגם במוסיף לענין איסור גרידא חשיב מוסיף וא"כ יוכ"פ אאמ"ה חשיב מוסיף לענין ח"ש ונשמע דר"ש ל"ל מוסיף ומיושב קושית התוס' בכריתות בס"ד – אולם גוף דברי כ"ק אאמו"ר זצ"ל צ"ע דהרי מתוס' יבמות דל"ב מבואר דגם לר"ש איכא שני איסורים ועיין בפנים יפות פ' מסעי: ובדברי הפמ"ג דח"ש באמ"ה מותר מה"ת יש להעיר אקושית הצל"ח פסחים דכ"ב אהא דפריך הש"ס טעמא דלפ"ע הא לכלבים שרי והקשה הצל"ח דילמא באבר שאין בו כזית ולא ניתנה שיעורין לב"נ ואיסור הנאה לישראל ליכא אבל משום לפ"ע איכא ורק שדחה דהרי עכ"פ ח"ש אסור מה"ת ומלקות גם מכח לפ"ע ליכא אבל לדברי הפמ"ג דבאמ"ה ח"ש מותר מה"ת שוב הדקל"ד – אך באמת זה טעות דהרי נודע שיטת הירושלמי דבאיסוה"נ לכ"ע ח"ש אסור מה"ת וא"כ י"ל דסברת הפמ"ג הוי רק לפי האמת דאמ"ה שרי בהנאה וממילא באמ"ה דל"ש חזל"ל שפיר מ"ש מותר אבל אי אמ"ה הי' אסור בהנאה א"כ אף בלי סברת חזל"ל ג"כ הי' אמרי' דח"ש אסור מה"ת דלא גרע מנהנה וא"כ השתא דקאי הש"ס להקשות לר"א דאי אמ"ה הי' אסור כהנאה למ"ל טעמא דלפ"ע א"כ ל"ש לומר דמיירי בח"ש ז"א דא"נ דאמ"ה אסור בהנאה א"כ לכ"ע ח"ש אמ"ה אסור מה"ת וז"ב ובזה הענין אמרתי ליישב קושית הכו"פ והצל"ח בהא דקאמר בש"ס דלר"ש דס"ל אב"ג בנו"ט ל"ש לומר כשהותרה והקשו דהא אף אי הי' סובר יב"ג בנו"ט מ"מ כיון דס"ל אאחע"א א"כ ל"ש כשהותרה כיון דבגיד של נבילה איסור נבילה לא חל אגיד ולפי דברי התוס' ביבמות דגם לר"ש חל עכ"פ לענין שני איסורים שוב נהי דלא חל לענין מלקות מ"מ כיון דעכ"פ חל לענין ב' איסורים שוב י"ל כשהותרה ודו"ק: ובענין זה העירותי על מ"ש בשו"ת כוכב מיעקב סי' ל"ד די"ל לפי"מ דקאמר בש"ס כריתות דכ"ג דבקדשים אמרי' אחע"א א"כ י"ל דאיסור נבילה חל על איסור מעילה עיי"ש ובאמת מפורש