שו"ת מהר"ש ו ו

ובזה מתורץ גם כן הקושיא מש"ס דע"ז דע"ד דלכאורה לשי' הרמב"ם דחמץ בפסח חשיב דשיל"מ אמאי לא פריך הש"ס וליתני ככרות של בפס"ב לענין חמב"פ מכח דהוי דשיל"מ ועכצ"ל דקושית הש"ס הוא לענין שהיה דלא יהי' בטל מכח דבר שבמנין אבל מכח דשיל"מ שפיר בטל לענין שהיה וכמ"ש המג"א ולא כמ"ש הישי"ע בסי' תמ"ז דחשיב כהא דטומאת משא לא בטל והנה כבר הבאתי דבלא ניכר האיסור מקודם ל"ח דשיל"מ ולפ"ז י"ל דהא דכ' הפרישה דבדשיל"מ ל"ש להחמיר מכח דבר שבמנין כ"ז היכי דהי' עליו שם דשיל"מ גם קודם התערובות א"כ מעולם לא הי' עליו שם איסור ושפיר ל"ש לומר דהחשיבות הוא בשביל האיסור אבל בחמב"פ אף לשיטת הרמב"ם דחשיב דשיל"מ מ"מ כבר תמהו עליו דאיך חשבה לדשיל"מ הרי אסור לשהותו ורק התירוץ משום דלענין ב"י בטל נמצא דקודם שנתערב באמת לא הי' לו שם דשיל"מ משום דהי' אסור לשהותו ורק ע"י שנתבטל לענין ב"י נעשה עכשיו דשיל"מ א"כ בכה"ג שפיר פריך הש"ס דלא יתבטל לענין ב"י מכח דהוי דבר שבמנין ושוב יהי' אסור לשהותו ושוב לא יהיה דשיל"מ וממילא לא שייך נ"ד לדברי הפרישה דסברתו הוא רק במידי דגם א"נ דהוי דבר שבמנין אפ"ה יהי' מיקרי דשיל"מ אז סובר דאזדא החומרא דדבר שבמנין אבל הכא אי נימא דהוי דבר שבמנין תו לא יהי' דשיל"מ בכה"ג שפיר י"ל דלא בטל מטעם דבר שבמנין: וסברתי נובעת מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש לכריתות דמה"ט בב"ח אחלב ל"ח מוסיף מכח הנאה הואיל דאי נימא דלא חל האיסור בב"ח לאכילה לא יתסור גם בהנאה ויהי' דמי להא דבב"ח אינו נוהג בטמאה ומוסיף ל"ח כ"א בדבר דאף אי לא יחול לענין אכילה אפ"ה יהיה אסור בהנאה עיי"ש וכן פירש דבריו הכו"פ בסימן פ"ז וה"ה הכא דבמידי דא"נ דהוי דבר שבמנין לא יהי' מיקרי דשיל"מ שוב ל"ח דשיל"מ לענין שיועיל לסלק החומרא דדבר שבמנין ומיושב הכל לנכון ודו"ק: ובדברי הרמב"ם הנ"ל נלע"ד ליישב ד' המהרי"ט שחידש דלמ"ד דאאחע"א מ"מ בלא התרו בו משום איסור הראשון רק אאיסור השני דחייב ותמה עליו השעה"מ פי"ז מהא"ב מרש"י חולין דקי"ד שכ' דאף בלא אתרו בו משום חלב אפ"ה פטור מכח בב"ח וכן תמה עליו מדברי התוס' יבמות דל"ב ע"ב דמוכח מדבריהם דבחמותו ונעשית א"א אף בלא התרו בו משום חמותו אלא מכח א"א ג"כ פטור עכת"ק. והנה בילדותי שמעתי מכקאאמויר זצ"ל שהעיר בראי' לדברי מהרי"ט מחולין דק"ג דלר"י באכל אבר מן הטריפה חייב ב' ולחד אוקימתא התם הטעם משום דס"ל לאברים עומדת וחלין בב"א ולעיל דק"ב ס"ל לרבנן דאמ"ה אינו נוהג בטמאה דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר מי שבשרו מותר וא"כ קשה לר"י למ"ל קרא לזה הרי לפמ"ש בתוס' דק"ב דטומאה קדים לאמ"ה אף למ"ד לאברים עומדת א"כ בלא"ה לא חל איסור אמ"ה אטמאה ובאמת כבר הרגיש בקושיא זו המהרש"א בדק"ג שם אליבא דר"ל אבל באמת גם לר"י קשה ועכצ"ל כשי' מהרי"ט וא"כ לולי הקרא דלא אסרה תורה אמ"ה כ"א במי שבשרו מותר הי' משכחת שיהי' חייב משום אמ"ה בטמאה וכגון בלא אתרו בו משום טמאה ולכך גילתה רחמנא דאמ"ה אינו נוהג בטמאה דאז אף בלא התרה משום טמאה ג"כ לא יתחייב משום אמ"ה עכת"ק: וכבר הרגיש הכו"פ סי' ס"ב על המהרש"א שהקשה דוקא לר"ל ולא הקשה גם לר"י ותירץ בפשיטות די"ל נ"מ באבר שאין בו רק ח"ז בשר ורק בצירוף גידין יש בו כזית א"כ הרי משום טומאה ליכא רק ח"ש ושוב הי' חל איסור אמ"ה אטמאה דנהי דח"ש אסור מה"ת אבל עכ"פ ל"ח מושבע ועומד כתירץ א' בתוס' שבועות דכ"ג אבל אי יליף מקרא דבעי שיהיה בשרו מותר וכיון דח"ש אסור מה"ת עכ"פ לא מיקרי בשרו מותר ולכן הקשה מר"ל דלשיטתו דח"ש מותר מה"ת לא שייך לאוקמה באבר שאין בו רק ח"ז בשר דא"כ גם מקרא לא הי' שייך למעטו כיון דלר"ל דח"ש מותר מה"ת חשיב בשרו מותר עיי"ש וממילא תו ליכא הוכחה מכאן לשי' המהרי"ט – אולם בגוף סברת מהרי"ט י"ל דא"נ דבמקום דאאחע"א אף שני איסורים ליכא ועכ"ח דבכה"ג פקע איסור השני לגמרי שפיר י"ל דגם בלא התרו משום איסור הראשון והתרו משום איסור השני אפ"ה אינו חייב כיון דאיסור השני אזדא מכל וכל אבל לפמ"ש הפמ"ג בפתיחה לבב"ח דעכ"פ שני איסורים איכא ורק דאינו חייב מלקות על איסור השני משום דהמלקות של איסור הראשון מעכבו מלהתחייב גם במלקות של איסור השני בזה שוב י"ל דהיכי דלא אתרו בו משום איסור הראשון דליכא חיוב מלקות מכח איסור הראשון חייב שפיר מלקות מכח איסור השני: ולפ"ז י"ל לפמ"ש הכו"פ בסי' פ"ז דבחלב בחלב לא חל כלל אזהרה דבב"ח ולא זו בלבד דפטור על החלב מכח איסור בב"ח אלא דגם החלב מותר בשתיה בכה"ג שפיר כתב רש"י דגם בלא התרו בו משום חלב אפ"ה אינו חייב מכח בב"ח וכן בתוס' יבמות דל"ב דקאי התם לפי הס"ד דלא ידע הש"ס עדיין מהא דלקוברו בר"ג וממילא דבמקום דאאחע"א אף שני איסורים ליכא שפיר כ' התוס' דאף בלא התרו בו משום חמותו אפ"ה אינו חייב משום א"א אבל המהרי"ט קאי לפי האמת דמשני הש"ס לקוברו בר"ג ומזה הוכיח הפמ"ג דעכ"פ ב' איסורים איכא ורק דמלקות של איסור הראשון מעכב מלהתחייב מלקות מכח איסור השני בכה"ג שפיר י"ל דבלא התרו בו משום איסור הא' דחייב מלקות מכח איסור השני ודו"ק היטב ובזה י"ל קושית הישי"ע על הרמב"ם שכ' דמה"ט בב"ח אחלב ל"ח מוסיף מכח הנאה כיון דאי לא חל לענין אכילה יהי' שרי גם בהנאה מש"ס בכורות ד"ו דקאמר חלב מנ"ל דשרי וכ"ת מדאסרה תורה בב"ח דילמא להנאה אתי ולשי' הרמב"ם הרי אי לא יחול לענין אכילה יהי' שרי גם בהנאה עכת"ק: ועפ"ז י"ל בשנקדים גם דכרי הכ"מ פ"א מהטו"מ דאיסור בישול גבי בב"ח הוא משום שלא יבא לאוכלו וקשה ג"כ מש"ס דבכורות הנ"ל דקאמר ולר"ש דשרי בהנאה משכחת למילקי על בישולו והרי א"נ דחלב אסור ולא חל איסור בב"ח לאכילה שוב אין לאסור גם משום בישול – ואמרתי דלק"מ דהכ"מ כתב סברא זו לפי האמת דחלב שרי ומשכחת איסור בב"ח באכילה שוב יש לאסור הבישול מטעם שלא יבא לאוכלו אבל לפי הס"ד דחלב אסור ולא משכחת כלל איסור בב"ח באכילה אז עכ"ח היה