שו"ת מהר"ש ו סג

סימן ל"ט. להרב הה"ג בנש"ק כש"ת מ' משולם זושא ז"ל אב"ד דק"ק קריקניצא יצ"ו. בדבר שאלתו בטבח אחד שהי' לו עגל לשחוט בערב חג השבועות ואמר להשו"ב כי כבר יש להעגל שמונה ימים ושקנהו אצל יהודי ואח"כ נתברר כי יום ח' נשלם רק ביו"ט ולא הי' בו סימן כראוי וכאשר שאל אותו השו"ב מדוע שחט העגל קודם ח' ימים השיב שטעה א"ע שסבור שעיו"ט הוא יום ועש"ק וידע שביום ועש"ק יהיה מותר לשוחטו וגם שאל אותו השו"ב אם מכר מבשר זה והשיב שלא מכר כלום והתרה בו השו"ב איזה פעמים ואח"כ נתברר שמכר מעגל זה לאיזה אנשים וכבר נאכל. עוד נתברר עליו שפ"א היה שאלה על בהמה אחת ורצה להעלים וגם הי' נכשל פ"א בשיכרות אלא שהוא עני גדול וספלי תלוי בו זה תורף השאלה: א) הנה מקור הדין בש"ס סנהדרין דכ"ה החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין או שיוציא טריפות מתח"י בדבר חשיב וכן איפסק בש"ע יו"ד סימן קי"ט סעיף ט"ו ועיי"ש בסעיף י"ז דטבח שהוציא טריפות מתח"י א"י לומר שוגג הייתי ובש"ך סק"ל כ' בפירוש דאף בפ"א מעבירין אותו והביא דברי הרשב"א שממנו הוא מקור הדין דסעיף י"ז אבל בס"ק ל"ג הביא בשם מהרי"ו דבאדם שהוא מדקדק במעשיו תולין בשגגה וכן איתא ביו"ד סי' רל"ב בהג"ה דמי שעובר על השבועה א"נ לומר אונס הייתי לפוטרו ממלקות ועיין בחו"מ סי' ל"ד בהג"ה סעיף ה' דמי שעבר על שבועתו א"נ לומר שוגג הייתי להכשיר עצמו ועיי"ש בש"ך שנסתפק דלשי' הר"ן דיכול לומר שכחתי ה"ה דיכול לומר שוגג הייתי ואפ"ה סיים דשוגג גרע טפי ובנה"מ שם סק"ב כתב דבשאר עבירות פשיטא דאינו יכול לומר שוגג הייתי דבאיסור בדיל מיני' ורמיא עליו ליזהר ורק בשבועה דלא בדיל מיני' היה הו"א דיוכל לומר שוגג הייתי ובס"ק ג' שם כ' לחלק דבמידי דאם ניתלי בשכחה לא יהי' נשבע לשקר כמו בנשבע שא"י לך עדות אז מהימן לומר ששכח אבל בנשבע שלא ידעתי מעולם אז אין תולין בשכחה ועיין בקצה"ח סי' כ"ח ס"ק ח' שהאריך גם כן כסברא הנ"ל דהיכי שנתברר שנשבע לשקר אינו יכול לומר שוגג הייתי: ב) נחזור לשיטת מהרי"ו דבמוחזק ליר"ש תולין בשגגה והנה ברמ"א סעיף י"ח מפורש דהא דצריך לילך למקום שאין מכירין כ"ז בעשה במזיד או מוחזק לכך אבל אם נוכל לומר שבטעות עשהו סגי בקבלת ד"ח – ומוכח לכאורה מלשון זה דדוקא בכבר עבר ג"פ אז אין תולין בטעות אבל בעבר רק פ"א או ב' פעמים אז אם א"י בבירור שעשה במזיד תולין בשגגה. ובט"ז סקט"ז ביאר החילוק שבין בודק לעצמו לבין בודק לאחרים דבבודק לעצמו דיש בו חימוד ממון מחויב לילך למקום שא"מ אבל בבודק לאחרים דליכא חימוד ממון סגי בתשובה דביש חימוד ממון תולין טפי שהי' מזיד אבל בליכא חי"מ אז איכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומכ"ש להכשיל לאחרים ולכך תולין בשכחה אבל בכבר מוחזק אז בוודאי דאין תולין בשגגה וכה מצינו חילוק זה בין עבר עבירה פ"א למוחזק בכך דלשי' הרמב"ם במומר לאחד משאר עבירות בעי בדיקת סכין ודוקא במומר אבל בחשוד בעלמא לא אך אי חשיב מוחזק בב"פ או דוקא בג"פ – וידוע דלענין פלוגתת רבי ורשב"ג קיי"ל בנישואין ומלקות כרבי ובווסתות כרשב"ג ולשי' הרי"ף דוקא בסכ"נ מחמירין בב' פעמים וכהא דאין מועיל רוב בפק"נ וה"ה הכא ע"י שנתחזקה עכ"פ בב"פ חשיב עכ"פ כמיעוט שמזלה גרם אבל לשיטת הר"ן מוכח דדוקא בווסת דרבנן מקילין אבל במידי ד"ת מחמירין בב"פ ונודע מ"ש הבכ"ש דבתולתים בב"פ הוי חזקה ורק היכי דא"א לסנן דבטל מה"ת מקילין עד ג"פ יצא דבהוציא מתח"י טריפות ד"ת י"ל דבב"פ מעבירין אותו אבל בהוציא רק טריפות דרבנן י"ל דעד ג"פ תולין בשגגה. והנה בש"ך יו"ד סימן ב' כתב דחשוד לאכול נבילות אינו נאמן בשל עצמו ולאחרים נאמן ורק במידי דטרחה אז גם בבודק לאחרים אף דאין בו חי"מ מ"מ כיון שחשוד לאו"ד לא יטריח בבדיקת הסכין ומכ"ש בעבר באופן שיש בו חי"מ בוודאי דגם בפ"א אינו נאמן ועיי"ש בש"ך סקי"א כ' בפירוש דבנתברר בעדים שהוציא טריפות מתח"י אז גם בפ"א מעבירין אותו ורק דל"ש בזה שאחד"א דל"ח איסור ברור לפי שאפשר שיחזור לכשרותו וסברתו דל"ש שאחד"א כ"א בדבר שלפי דבריו לא משכחת שיחזור להיתרו אבל היכי דגם לדבריו אפשר לחזור לכשרותו ל"ש שאחד"א: ג) עכ"פ מבואר דבנתברר שהוציא טריפות מתח"י גם בפ"א מעבירין אותו ועיי"ש בפמ"ג סקי"א שכתב בשם הפר"ח דבחי"מ אף בפעם א' שהוציא טריפות מתח"י מעבירין אותו ובאין בו חי"מ סגי בקבלות ד"ח עד ג"פ וע' בפ"ת שכתב דבאדם הגון אף ביש חי"מ מ"מ בפ"א יש לדונו כשוגג ובאינו מוחזק בכשרות אז ביש חי"מ גם בפ"א מעבירין אותו ורק בזה"ז סגי בתענית וסיגופים בעירו – יצא דבעבר עבירה שיש בו חי"מ ואינו מוחזק לאיש הגון אז לכ"ע גם בפ"א מעבירין אותי וא"כ בנ"ד שכבר רצה להעלים השאלה שהיה אז על בהמה אחת ומפורש ביו"ד סי' קי"ט סעיף ט"ז דטבח שרצה להאכיל טריפות מסלקין אותו ומוכח דאף שלא נגמר מחשבתו הרעה ג"כ חשיב כהוציא טריפות מתח"י וא"כ חשיב כב' פעמים ובאיסור ד"ת גם בב"פ הוי מוחזק והכא הרי חשיב כיש חי"מ ואדם הגון בוודאי לא נוכל לכנותו ובפרט שי"ל דבנ"ד אף שאומר שטעה וסבור שהוא ערב שבת מ"מ לאחר שנודע לו שהעגל נשחט קידם ח' הו"ל להודיע מיד להקונים לבל לאכול הבשר וא"כ גרם שאכלו הקונים בשר כזה וא"כ בזה בוודאי דחשיב מזיד והנה גם היכי דא"י אי הי' מזיד ואפילו באדם המוחזק בכשרות דבסתם דנין אותו לשוגג אפ"ה כתב התב"ש דיש להעבירו על חודש וא"כ בנ"ד נהי דעל גוף הדבר יש לדונו כשוגג דאפשר סבור שהי' ערב שבת וגם חי"מ י"ל דל"ש בזה דהרי גם לפי טעותו הי' יכול לשוחטו בליל מוצש"ק אפ"ה בזה שלא הודיע להקונים אחרי שנודע שנשחט קודם ח' שפיר י"ל דהוי כמזיד וא"כ לכאורה ליכא צד להמליץ עבורו – אולם באמת רוב הפוסקים החליטו דגם באיסור ד"ת בעי ג"פ