שו"ת מהר"ש ו סא

קנהו בחובו שאמר שמגיע לו שכר דירה אף אם הי' מגיע לו חוב מ"מ קיי"ל מלוה כמכר ולפמש"כ בשו"ת ר"ח ישראל מעכו"ם גם לשיטת הרמב"ם ז"ל אינו קונה במלוה ובפרט שלא הי' מגיע לו חוב וא"כ י"ל דמותר אחה"פ ובפרט שכבר הבאתי מש"כ בש"ע של התניא ז"ל דביי"ש גופא במקום הפ"מ יש להתיר בהנאה אחר הפסח הואיל שמחמת חריפתו א"י לשתותו כזית בכדי אכילת פרס ובפרט שכבר ביטלו קודם הפסח יש צירוף שיטת העיטור דמותר בהנאה אחר הפסח ובפרט א"נ דאין בו רק חלק אחד מכ"ד חמץ א"כ אין בו תערובות שיגיע כזית בכדי אכילת פרס א"כ לשיטת שו"ת משיבת נפש מותר אחה"פ דסמכינן ארוב הפוסקים דלא כהרמ"ק ובפרט שכבר מכרו ונהי דהדמים אסורים להמחליף כמפורש בסי' תמ"ג מ"מ יש שמה קולות באם מכרו מקודם ובפרט דעכ"פ הי' קצת שוגג בדבר א"כ בכה"ג י"ל דלא קנסו אותו שיהיה הדמים אסורים ועכ"ז מהראוי לקנסו שיתן מזה איזה סכום לעניים וזה ברור בס"ד. והשי"ת יצילנו משגיאות: באעה"ח יום א' אחרי קדושים כ"א למבי"א תרפ"ג לפ"ק קאשוי יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן ל"ז. להרב הה"ג חו"ב בחד"ת כש"ת מוה"ר מרדכי אליעזר עהרענגראבער נ"י האב"ד דק"ק ווראנוב יצ"ו. מכתבו השגתי ונהנתי מפלפולו ומחמת תשת כחי אשיב בקצרה בדבר שכתב בדג"מ סי' ר"א ס' מ"ח בממשיך מים ע"י סילון שכתב ברשב"א דבעי שיהי' הסילון מחובר לקרקע שלא יהי' חשיב ממשיך בדבר המקבל טומאה וכ' בדג"מ דבעי שיהי' נעשה ע"מ לקבעו בקרקע וכ"כ בנובי"ק סי' צ"ד ובנובי"ת סי' קל"ח – וכת"ה העיר מש"ס זבחים דצ"ד ומדברי המ"ל דבגד שחישב עליו לצורה כ"ז שלא ציירי' או דלא בטלי' למחשבתי' חשיב רק ראוי לקבל טומאה משום דבידו לבטל מחשבתו אבל אכתי אינו מקבל טומאה וחזינן דאף דהבגד נעשה מתחלה סתמא מ"מ מהני מחשבתו להוציא מתורת קבלת טומאה וע"כ דיש חילוק באם ע"י מחשבתו ירדה עליו תורת קבלת טומאה אז ל"מ מחשבה להוציאו אבל היכא דרק מסתם הי' עליו שם קבלת טומאה מהני מחשבה להוציאו: א) באמת הא דכ' רש"י ז"ל דחשיב ראוי ע"י שיחשב לצורך דבר המקבל טומאה ולא כ' בפשיטות דחשיב ראוי ע"י ציור וע"כ לומר דדבר שמחוסר מעשה בגופו, א"כ ל"ח בשביל זה בכלל ראוי כמפורש בכ"מ בש"ע ועיין יומא ס"ג דל"ח ראוי לשעיר הפנימי משום דמחוסר מעשה בגופו ומש"ה שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל, דא"ח דל"ח ראוי לפתח אוהל מועד ואף דמפורש בש"ס קידושין דס"ד דבמידי דבידו ל"ח כמחוסר מעשה וכן מפורש בש"ס יבמות פ"ח דהיכא דבידו לאיתשולי מהני אף נגד ח"א ועיי"ש ברשב"א מ"מ דוקא לענין דשלב"ל מהני סברת בידו וכן לענין נאמנות ע"א היכא דבידו חשיב כמו בעלים אבל לענין שאר דברים י"ל דמחוסר מעשה ל"ח בכלל ראוי – אך בעיקר הדבר דנאמר דבמידי שנעשו סתם מהני מחשבתו להוציא מכלל קבלת הטומאה באמת בש"ס סוכה די"ג ע"ב מפורש אחרים אומרים עד שיהיו הקשים מרובים על הידות ועל האוכל וקאמר שם דס"ל דקיצר לסכך יש לו ידות – והנה בתוספות שם הקשו די"ל דעל ידי הסיכוך בטל מיני' שם קבלת טומאה – וכ' בחד תירוצא דע"י הסיכוך ל"ח כמעשה להוציאו מידי תורת קבלת טומאה: ב) והנה בידות וודאי ל"ח כהי' בו מחשבה לדבר המקבל טומאה דהא להס"ד דהש"ס מיירי בקוצרו לסכך בו ועכ"פ לא הי' בו מחשבה בפירוש לתורת קבלת טומאה ואפ"ה ל"מ הסיכוך להוציא מתורת קבלת טומאה וגם מצינו בש"ס שם דבמחצלת אם סתמא לשכיבה קיימא ל"מ אם רוצה לסכך בו אף דלא הי' בו מחשבה בפירוש לשכיבה רק סתמא והי' מקום לומר דע"י שמסכך בו הוי כמחשב לצורך דבר שאינו מקבל טומאה ונהי דהסיכוך ל"ח כמעשה כמ"ש התוס' כאן לחד תירוצא מ"מ עכ"פ היכא דעשאו סתם נימא דמהני מחשבתו להוציאו מתורת קבלת טומאה ונשמע דאף בעשאו סתם מ"מ אם סתם קיימא לדבר המקבל טומאה ל"מ מחשבתו לסכך בו להוציאו מתורת קבלת טומאה וגם באוכל גופא לשי' התוס' סוכה ד"מ ס"ל לר' יוסי דלא אמרינן סתם פירות לאכילה קיימא מש"ה היכא דליקטן למשרה הוי כדבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עליו בקדושת שביעית לרבנן דל"מ מחשבתו להוציאו מקדושת שביעית דס"ל סתם פירות לאכילה קיימא ובפרט לפירש"י ז"ל גם לר"י סתם פירות לאכילה קיימא מ"מ עכ"פ כ"ז שהם בקשין ל"מ כחישב עליו לאכילה וחזינן דגם בדבר שסתמו קיימא לדבר המקבל טומאה ל"מ מחשבתו להוציא מתורת קבלת טומאה: ג) ומ"ש כת"ה מהא דתוספתא דמס' כלים דלת"ק טמאין עד שיפריש וקשה האיך אפשר להעלותן מטומאתן הא מחשבה ל"מ להוציאן מידי טומאה וע"כ משום דעשאן סתמא מהני מחשבה ובאמת הדבר תמי' דלמ"ד דס"ל א"ב מפורש בש"ס זבחים ד"ב דגרע מסתמא דקאמר שם דמהא דלאיזה שארצה אגרש לא נשמע דסתמא פסול דמשום דאין ברירה גרע מסתמא כמ"ש רש"י ז"ל שם ועי' בס' טיב גיטין דכ"ה א"כ למ"ד דס"ל אין ברירה יש לחוש שמא הי' בדעתו מתחילה על זה לצורך דבר המקבל טומאה ושוב ל"מ מחשבה להוציא מידי קבלת טומאה: ד) אך באמת ניחא דאף דא"נ דבדבר שנעשה סתם רק סתמא עומד לצורך דבר המקבל טומאה ל"מ מחשבה להוציאו מתורת קבלת טומאה, אבל באמת נודע שיטת הר"ש והראג"ח סי' צ"ג ובקצה"ח סימן ס"א דבדבר שא"צ לומר הוברר הדבר למפרע ע"ז כ"ע אמרינן יש ברירה ולפ"ז י"ל דהוי כמתנה מתחילה שלע"ע אינו מבורר מי יהי' לצורך דבר שאינו מקבל טומאה ורק אח"כ כשיפריש מאותו שעה יופקע מיני' תורת קבלת טומאה ואף דמחשבה ל"מ זה רק באם בעת שעשאו לא הי' לנו שום ג"ד שיחשב עליו לצורך דבר שאינו מקבל טומאה